בן האמצעי שלי יחגוג בקרוב 23, והוא עדיין לא יודע מה יעשה כשיהיה גדול. תאמרו - ברור. זה בדיוק הגיל לתהות. אבל הבחור דווקא מנסה להיות פרגמטי. לתעל את נפש האומן שלו לערוצים תכליתיים.
וכך מצא את עצמו בלימודי אנימציה ממוחשבת בתלת–ממד. תחום שכשנרשם אליו היה בגדר הדבר הבא, ועתה - קצת למעלה משנה אחרי - כבר נתפס בידי יודעי דבר כסוס מת. כזה שנקטל באכזריות בידי ה-AI, או כל חידוש טכנולוגי אחר עם ראשי תיבות קצרים והשלכות ארוכות.
הוא קורא בכל מיני פורומים מקצועיים בחו"ל שלל נבואות זעם וחורבן על אובדן הרלוונטיות של טכנולוגיות שרק אתמול הבטיחו לכבוש את העולם. ומנגד, נדרש גם לגל חדש של ניתוחים המנסים לטעון שהשפעת ה-AI תהיה הרבה פחות דרמטית מכפי שציפו בהתחלה.
ואז יוצא מהחדר מבולבל באופן שניתן ממש לראות את העננה מעל ראשו, כמו בסרטון אנימציה (בדו-ממד). בצר לו, הילד החל לשקול לימודים קונסרבטיביים באוניברסיטה, של תארים מתחומי ההנדסה והמדעים.
גם כשאני הייתי בגילו לא היה לי שמץ של מושג מה אלמד. ההבדל המשמעותי הוא שבמצבת השיקולים שלי לא הופיע בכלל הפרמטר של: איזה מקצוע ישרוד בעוד עשור. שזה כמובן זרז מטורף של אי-ודאות. במקרה של הבן שלי מתווסף פרמטר תהייה אחר שלא הכרתי: איפה ללמוד.
כלומר, לא אם בחיפה או בבאר שבע, אלא - באיזו מדינה. כשחלק מחבריו מצויים כרגע בקמפוסים שונים על פני הגלובוס, גם הוא רוצה לממש את חלומו וללמוד בחו"ל.
גם אחיו הבכור, שתמיד היה ארצי יותר, שקוע בהתלבטויות. הוא כבר בחר את דרכו המקצועית, עד כמה שאפשר לבחור בגיל כזה, עכשיו הוא מתחבט בדבר מקום מגוריו העתידי.
כמילואימניק קרבי הוא נרשם להגרלה של משרד השיכון, שמי שזוכה בה יכול לרכוש דירה בהנחה ניכרת. ולצורך ההרשמה, היה צריך לבחור בשלוש אופציות שונות ברחבי הארץ. כאן נכנסו לתמונה שלל הספקולציות שמנתחות איפה עדיף, על פי המצב הנזיל במדינה.
הדרום והצפון בעייתיים לאור המלחמה האחרונה, שלמעשה לא באמת הסתיימה. לצורך העניין, למה להמר עכשיו על כפר ורדים, מעלות תרשיחא או נתיבות? (כולן הופיעו בהגרלה האחרונה).
ומהעבר השני, הדירות במרכז הארץ יקרות משמעותית. ודירה בפריפריה, בהנחה שהמצב בגבולות יירגע, עשויה להתגלות כהשקעה הכלכלית הכי טובה שיעשה בחייו. שוב, אי-ודאות מוחלטת.
הבן השלישי שלי, הצעיר בחבורה, נמצא כרגע בשנת שירות ובאופן טבעי מוטרד בעיקר מהשיבוץ העתידי שלו בצה"ל. יש לו פרופיל קרבי, וגם ברור לו שיהיה חייל קרבי.
אבל הוא לא קורץ מהחומרים הפיזיים של סיירת מובחרת, ומאידך - מחפש שירות קצת יותר ייחודי ומעניין מבגדוד לוחם רגיל. כשהוא עובר על כל האפשרויות, קנה המידה שלו מבוסס על המצב העכשווי.
זה שבו הצבא עדיין נמצא בלחימה ופרוס על פני אין-ספור גזרות. אבל אם וכאשר המצב הזה ישתנה - במהרה בימינו - גם טיב השירות בכל יחידה יהיה שונה לגמרי. בקיצור, גם אצלו אין יכולת לחזות באופן אמיתי את העתיד.
על הסכין
"מקום שמח". “יקומות". “ילדחרא". “נוטוק". “הורסת". גם אתם מרגישים שהטלוויזיה שלנו מוצפת פתאום בסדרות מקור חדשות, כולן עם טוויסט מקורי ומעניין?
זהו, שזה לא “פתאום", אלא שיר של אחרי מלחמה (או לפחות שינוי פאזה שלה). הגופים המשדרים, בהיגיון ניכר, חיכו עם תכנים כאלה עד שקלו המים ושבו החטופים, וזו הסיבה לשיטפון המבורך הזה.
"Becoming led zeppelin" (נטפליקס) הוא סרט דוקומנטרי חדש העוקב אחרי עלייתה המסחררת של לד זפלין לפסגה בסוף שנות ה-60. לא סרט גדול, מקורי או חדשני במיוחד, ובנוי בפורמט מאוד הוליוודי שמשרטט רק את סיפור ההצלחה. אבל מי שאוהב את זפלין לא יוכל שלא להתמוגג מהפוטג'ים המדהימים שמשולבים בו.
"המפקח לינלי" (סלקום TV) היא סדרת משטרה בריטית חדשה, שמזכירה קצת את הדור הישן. כל תעלומה נפתרת אחרי שני פרקים. בבסיס הסדרה עומדים בלש ממעמד חברתי גבוה ועוזרתו ממעמד הפועלים, על כל המתח הנגזר מכך. וגם הקצב איטי יותר. וכל זה לא נועד לבקר, אלא דווקא להסביר את ההנאה שלי מהצפייה בה.