עקרונית ומשמעותית ככל שתהיה מצוקת הנאשם, שאלת השוויון בנטל נוגעת לרוב המוחלט של הציבור הישראלי, יותר מכל דיון על גורלו האישי של אדם אחד, גם אם הוא ראש ממשלה. נתניהו היה מעדיף כמובן את היפוך סדר העדיפויות: חנינה בראש, גיוס החרדים בשוליים. שיח חנינה, גם כשהוא שנוי במחלוקת, מייצר סביבו סולידריות בימין, מחדד את הנרטיב של "רודפים אותי", ומייצר בסיס מושלם לקמפיין הנוכחי - והעתידי, בבחירות הקרבות.
ברגע שח"כים בציונות הדתית יפנימו שמי שמצביע נגד החוק לא ייזכר כ"מחריב ממשלת ימין", אלא כמי שהציל את הציבור שלו מחוק בלתי נסבל, הם יהיו חופשיים הרבה יותר לבטא את עמדת בוחריהם. ובעמדת הבוחרים, כמעט אין שום אמביוולנטיות. ועדיין, שום דבר לא סגור. אחד מחברי אגודת ישראל נשמע השבוע לוחש במסדרון לבן שיחו: "אל תחשוב שההצבעה שלנו תמיד תואמת את מה שאנחנו אומרים בפומבי".
נתניהו מכיר היטב את תורת ה"נאומים לחוד והצבעות לחוד" בחצר החרדית. הוא יודע כמה נזיל המצב, כמה שיחת טלפון אחת יכולה להפוך "לא" ל"הימנעות" או ל"לא נכנסנו למליאה". לכן, למרות הערכות המוות המוקדם של החוק, הוא עדיין משדר החוצה אופטימיות, ומפעיל את כל משאבי הניווט הפוליטי הפנימיים כדי להחזיק אותו בחיים.
התרעות פיקוד העורף