במערב אין שום חדש. הים הוא אותו ים. אין חדש גם במזרח, בצפון או בדרום. יש שגרת התפרקות ופסקול של קריסה. אסון מתגלגל בסדר גודל לאומי, ביטחוני ומבני היה אמור להרים ועדת חקירה אמיתית - וכלום.
לא ניתן להפיק לקח מציל חיים בלי לבצע ניתוח יסודי, כזה שיציף את השאלות הנכונות ואת האנשים הנכונים לענות עליהן. והם לא נשיא בית המשפט העליון, היועצת המשפטית, ואפילו לא הפצ"רית. אלה הם מנהלי אירועי הקריסה.
רשימת השאלות הנכונות היא המפתח להבנת מצבנו כאן, עכשיו ובעתיד הקרוב לקראת בחירות אינשאללה. בינתיים, בתהליך המקווה להתפכחות, שאלת השאלות היא: האם תוטמע בתומכי הקואליציה הנוכחית העובדה וההבנה שנוצחנו בכל החזיתות שאליהן שלחו הממשלה והקבינט את צה"ל?
ועדיין, הקרב האמיתי אינו ביבי כן או לא, אלא האם נתניהו ושות' זו מחלה חשוכת מרפא. התשובה לשאלת המפתח הזו היא השאלה אם יש הצדקה או ברירה למלחמות שניהלה ומנהלת מדינת ישראל מאז גל הנקם הראשון של תקיפות אוויריות בעזה.
כדי לחדד יותר, אזי האם "התמרון הקרקעי" בתמיכה נדיבה של חיל האוויר היה יעיל. והאם המשכו ה"טבעי" מאז ועד היום, ברצועה, בגדה, בסוריה, בלבנון, בתימן ובאיראן, סיפק את הסחורה.
בהנחה שמימשנו בצדק את זכותנו להשתגע ולנקום אחרי מחזות הזוועה בעוטף (כולל מרכיב ההרתעה), השאלה היא אם היה כבר אז מקום לחשיבה לטווח ארוך שלא נוצלה, ואם ועדת חקירה ממלכתית תוסיף את מרכיב האלטרנטיבה לקו שנקטה הממשלה כלקח ממסקנותיה.
לשאלה מדוע הוועדה לא הוקמה, יש תשובה פורמלית משפטית נחרצת: הגוף האחראי ישירות למדיניות הביטחון על כל היבטיה הוא הקבינט המצומצם.
חבר קבינט זוכה אוטומטית בפרצוף חמור ובקמטי אחריות של שותפים ומחליטנים בסודות מדינה מרעישים. כולל כרטיס כניסה VIP לפריימריז ויתרון בקח-תן של אספקת הדלפות לעיתונאים.
בהגדרה, חברי הקבינט אחראים בפועל על תקינות המערכת הצבאית בכל הגזרות. לכן אין להם שום סיבה אישית, מפלגתית וקואליציונית להסכים להיגרר לוועדת חקירה שתאשר את קלונם. למה? החל מ"לא חוקרים תוך כדי מלחמה", דרך הטענה ש"בג"ץ צריך להיחקר", ועד הצורך ב"הסכמה רחבה".
למעט נתניהו, זוהי חבורת נטו מריונטות. על פי סדרי החוק והאחריות הטבעית והפורמלית - הם אלו שאמורים להסביר לוועדת החקירה מדוע קריית שמונה עדיין כבושה על ידי חיזבאללה, אפילו בלא ששיגר לשם חיזבאללון אחד או רקטה אחת.
חשיבות עליונה במינוי ועדה אמיתית היא Follow the money. לשרטט את מפת תעבורת הכסף הקטארי והכספים בכלל שרצו במהלך המלחמה. כמה ולמה, מניין ולאן.
השאלות הן מי הנחה, מי נגע, מי ספר, מי החליט ומי אבטח. בהנחה שעוד לא הודפס הכסף הגדול במזומן שלא השאיר אחריו סטיפות שנפלו מהעגלה או מהמזוודה.
תלות מוחלטת בארה"ב
לכאורה המציאות אומרת את דברה: חיזבאללה, חמאס, תימן ואיראן, חרף הצהרות הרהב של נתניהו ושות', נשארו בזירה ככוח משמעותי. המסקנה אמורה להיות כישלון נורא של הממשלה, ובעיקר של נתניהו אישית במחיר נורא. אלפי חללים שלנו ושלהם, הרס תשתיות הדדי, וכישלון הסברתי מחפיר שיש לו השלכות הרסניות לאומיות ואישיות עלינו כעם וכבני אדם.
לא מדובר בניתוח מצב תיאורטי, אלא במציאות מאכלת שתקועה בקרביים של כל מי שמחזיק מעצמו בן אנוש וחי את היומיום הישראלי. מה שמסביר את המאמץ של הממשלה והקבינט לוועדה משלהם שתמלט אותם באמצעות הכרסום בדמוקרטיה לטובת דיקטטורה.
עכשיו, אחרי כניעת נתניהו לפוליטיקת הנביחות של טראמפ, היא גוועת בקול שריקה חרישית של בלון פטריוטי שנופח את נשמתו. ולך דע מתי ואיך תונחת הפקודה הבאה להפעלת צה"ל וחיל האוויר בגלל "סרבנות השלום" של חמאס או חיזבאללה או איראן.
או במינוח מציאותי יותר: בכל מקום שבו מדיניות הראש בקיר של טראמפ נתקלת בקשיי הסתגלות למזה"ת, יש לו את צה"ל וחיל האוויר כדי להאיץ בחמאס לקדם את עזה כחלק מהנדבך האסטרטגי האמריקאי, להסתלק מסוריה לטובת הסדר עם הטורקים, לעזור לנשיא לבנון להשתלט על אמל"ח של חיזבאללה, וכמובן לאיים על איראן בסיבוב שני. ונא להתעלם מסיפורי נתניהו על "שותפות אינטרסים" אחרי כל שיחת נזיפה בבית הלבן.
האינטרס העליון של ממשלת ישראל הנוכחית הוא הימנעות מקטטות יזומות (מחבלים!) עם סוריה, לבנון, איראן או עזה. ובעיקר המשך שליטה בגדה המערבית והכנסת סעודיה להסכמי אברהם.
בימים משוגעים אלה של איבוד ריבונות, הכל תלוי בטראמפ. הבעיה: מדובר בתינוק מגודל שעשוי לאבד קשב באמצע המשחק לטובת משחק אחר במגרש אחר, שם - כך הוא סבור (וטועה) - יש לו יותר סיכוי לנובל. אוקראינה למשל.
אלה הם הימים שבהם טראמפ מאבד שליטה, ולך דע באילו סוגרים. למזלו חיברו אותו לאינפוזיה של טלפרומפטר. כשהוא חורג מהמסך, זה בדרך כלל ברמת תגובה תוקפנית של ילד נעלב. הנעלם הגדול הוא מי מושך אותו, ולאיזה כיוון.
התרעות פיקוד העורף