מאז ששוחררה משבי מייסר ומענה של שנתיים וחצי בידי מיליציות פרו־איראניות בעיראק, היא מתבטאת לא פעם בחריפות רבה ובוטה כלפי ישראל. "תושבי עזה, החטופים הרעבים, הפצועים והמותשים, כולם משלמים מחיר כבד על החלטות של מנהיגים שמתעניינים רק בהישארותם בשלטון".
התנהלותה והטחת ההאשמות בישראל מעוררות דיון רחב בהרבה: מה המדינה חייבת לאזרחיה? ומה האזרח חייב למדינתו? זו אינה שאלה מופשטת. במציאות הישראלית אזרחים נקלעים שוב ושוב לסכנה, לעיתים באחריותם הישירה, שלא לומר באשמתם, ולעיתים ממש לא, כפי שקרה ב־7 באוקטובר, אז הופקרו ונחטפו מאות אזרחים – המדינה חייבת לעשות הכל על מנת להשיבם בשלום.
איך אפשר להסביר את הפער בין ההתגייסות להצלתה לבין האופן שבו היא בוחרת להתבטא כיום? אידיאולוגיה? טראומה? אולי פשוט היעדר הכרת הטוב? זו איננה שאלה פוליטית, זו שאלה מוסרית. בוודאי שמותר לה לבקר את ישראל, בוודאי שמותר להחזיק בדעה אנטי־ ממסדית. אין שום חובה להיות ציוני, פטריוט או מגויס תקשורתית. אבל האם אין מקום למינימום של הכרת תודה למדינה שפעלה להצלתך, למרות הפרת אזהרות ולמרות סיכון יחסי?
כך או כך, התמורה הספיקה לפוטין כדי להעניק לה חנינה. ראש הממשלה ורעייתו טסו במיוחד והחזירו אותה במטוס איתם לארץ. היא, כך נראה, כלל אינה חיה כיום בישראל. האם המאמץ הישראלי לשחרורה מהכלא הרוסי, אף שנשפטה שם בחומרה, היה הגיוני?
האם נכון שישראל תמשיך לפעול להציל את אזרחיה כמעט מכל מצב, גם אם בחרו במודע להסתכן? החוזה הבלתי כתוב בין המדינה לאזרחיה אומר שהמדינה מחויבת להגן על אזרחיה באופן בלתי מותנה. מאחר שזו המדינה שלהם ולא מפני שהם תואמים את עמדותיה, כשהמדינה אינה רשאית לדרוש מאזרח שפעלה להצלתו שום "תמורה אידיאולוגית".
דווקא בשל כך קיימת (לפחות אצלי) הציפייה האנושית שאינה פוליטית ואינה עניין של ימין או שמאל: אם המדינה חילצה אותך מסכנה, ועוד מסכנה שנוצרה ביוזמתך, אינך חייב לשבח אותה, אינך חייב להצטלם עטוף בדגל ולצעוק "עם ישראל חי" – אבל יש מינימום מוסרי של הימנעות מהכפשתה.
צורקוב איננה חייבת להיות ציונית ופטריוטית, וגם לא שגרירה או יחצנית של ישראל בעולם. לא מגיעה לה התופת שעברה בשבי ובטח לא "איחולי" מוות ו"חבל שחזרת" ברשתות מאז שחרורה בשל ציוציה נגד ישראל. היא יכולה להעביר ביקורת בלי להציג את ישראל כאחראית הבלעדית לסבל בעזה, ולו בשל העובדה הפשוטה שחמאס אשם במצב. אפשר לטעון, אפשר לחלוק, אבל אפשר גם לזכור מי עמד לצידה ברגע האמת.
בימים שבהם מדינת ישראל מחויבת להשיב הביתה את כל החטופים החללים שנותרו מאחור, שלא בחרו להסתכן, שלא בחרו לחצות גבול לעזה מרצונם החופשי – מאמץ ההצלה של ישראל למען צורקוב ממש לא מובן מאליו. ניתן היה לצפות מאדם שניצל, במיוחד לאחר הפרת אזהרות חד־משמעיות, להכיר בכך שהמדינה עמדה לצידו בשעת סכנה, ולא להפוך אותה למטרה נוחה.
התרעות פיקוד העורף