זו לא תשובה, זו התחמקות. וכאן מתחילה הבעיה – לא אצלי, אלא אצל מי שמתעקש להיות סומא ולהישאר באזור הנוחות של ההכחשה. לכן טור זה לא יעסוק באנשים. במקום להשיב לתקיפה האישית, אבחר להשיב בענייניות לגבי הדבר היחיד שמערכת המשפט צריכה לעסוק בו: עובדות.
מהנתונים הללו עולה, לדאבון הלב, בצורה צלולה כבדולח, כי מערכת המשפט שלנו מדממת ומאבדת את הדבר החשוב לה מכל – אמון האזרחים. חשוב להזכיר כי מדובר בירידה עקבית ומתמשכת, שתחילתה בראשית שנות ה־90, עת בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ החל להתערב ולטמון ידיו בכלל הסוגיות הפוליטיות בישראל.
לא בכדי בחרתי את המדד הספציפי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, גוף מקצועי שאין עוררין כי הוא תומך באופן גורף ולעיתים עיוור בבית המשפט העליון. אל מול מדד זה, ניצבים שלא בגאון שורה של סקרים רשמיים ומקצועיים אחרים (למשל, של אוניברסיטת חיפה), המצביעים על דבר פשוט: מערכת המשפט נהנית מרמת אמון נמוכה משמעותית. לא מדובר בפופוליזם, אלא בריאליה: כאשר אזרחים חשים שהמערכת משרתת בעיקר מגזרים מסוימים, ולא את כלל הציבור – שלטון החוק מאבד את הבסיס שעליו הוא נשען: אמון.
בספר שהזכרתי, אהרן ברק עצמו – מי שעיצב את הזהות השיפוטית במקומותינו – ניסח זאת כך: "לבתי המשפט אין כיס ואין חרב; הם יכולים לפעול רק מתוך אווירה של אמון וביטחון". כאשר אמון זה נשחק – והנתונים מוכיחים כי הוא נשחק עד דק – המערכת איננה מסכנת את מבקריה, אלא את עצמה.
עסקינן במחקר אמפירי, התומך בטענה שלפיה חלק הארי של הרכבי בית המשפט העליון נקבעים שלא מטעמים מקצועיים או אקראיים. מדד אי־שוויון של ההרכבים הגיע לרמות של 0.9 מתוך 1, נתון המעיד על העדפה שיטתית בהרכב ולא על חלוקה ניטרלית. ממצאים אלו – כך נטען במחקר – מחזקים את החשש מפגיעה בשוויון, באחידות הפסיקה ובאמון הציבור.
במילים פשוטות, כאשר אותו שופט יושב שוב ושוב עם אותם חברים בהרכב, ולעיתים תכופות מדי אף קובע את זהותם, לא ניתן לומר ש"הכל אקראי". זהו מנגנון אסור, וספק אם חוקי, היוצר מראש תוצאה צפויה ומצביע ומעיד על מערכת שאיננה פועלת בשקיפות כלל וכלל. המחקר אף הוסיף וקרא לאימוץ מנגנון אקראי לקביעת הרכבים.
פתרון פשוט
אם במחקר אמפירי לא די, הרי שאף המערכת עצמה מודה מפורשות בקיומה של אכיפה בררנית. כך לשם ההמחשה: במסמך מקצועי של הסנגוריה הציבורית, גוף מדינתי העוסק בליבת מערכת האכיפה, מוצגת ביקורת מפורשת על אופן הטיפול במפגינים מקבוצות שונות, ובו נכתב כי ההתייחסות השיפוטית והמשטרתית למפגינים אינה אחידה, וכי להחלטות יש גוון של זהות וקבוצה, כשלעיתים ההבדלים נגזרים מזהותם של המפגינים ולא מחומרת מעשיהם.
נקווה שגם המבקרים הגדולים של המאמר יבינו, גם אם קשה להם הדבר, שכאשר המדינה עצמה מתעדת אפליה, קשה יהיה להמשיך ולטעון ש"אין ולו דוגמה אחת לאכיפה בררנית". אין מדובר בדברים בעלמא. נתוני פרקליטות המדינה, במסגרת דיווח לכנסת, מראים כי מתוך כמעט מאה עצורים בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית - רק ארבעה בלבד הועמדו לדין.
כאשר אכיפה פלילית תלויה בזהות המחאה, בהקשר פוליטי או בחיבורים תרבותיים, זו איננה "שמירה על הסדר הציבורי", אלא מערכת שמחליטה מתי ראוי להגן על זכויות אדם ומתי ראוי להתעלם מהפרות חוק – והכל נמדד לפי זהות המבצע ולא לפי המעשה.
חשוב לזכור כי יש לנו עניין בצדק בסיסי ולא בחוק היבש. כלומר, אין מקום לשפיטה על פי מי שאהוב עליך ומי שלא. כאשר נתן הנביא נוזף וגוער בדוד המלך במשל כבשת הרש, הוא איננו מדבר על החוק, אלא על עיוות. זה בדיוק ההבדל בין חוק לבין צדק, ובתי המשפט שלנו, בדגש על ביהמ"ש העליון, בפעמים לא מעטות מזהים את החוק – אך מחמיצים את הצדק.
כאשר מערכת המשפט אינה מגוונת ואינה מבוזרת, היא הופכת לשבט. כאשר הציבור מבין שהשבט הזה איננו מייצג אותו – הוא חדל לבטוח בו. זה איננו "פופוליזם", אלא הבנה בסיסית של הדברים של מי שבתוך עמו הוא יושב, מסתובב בארץ לאורכה ולרוחבה, הולך לבית הכנסת, משרת במילואים, ובכל מקום שומע את זעקתם של אזרחי המדינה, המרגישים כי אינם מיוצגים וכי מערכת המשפט, בדגש על בית המשפט העליון, הולכת ומתרחקת מהם.
התרעות פיקוד העורף