השימוש בביטוי "הג'נוסייד העזתי" הולך ומתפשט ברחבי העולם. ביטוי זה, החמור והטעון ביותר בשיח המוסרי הבינלאומי, כבר מופיע באופן שגרתי, כאילו שאינו דורש עוד שום הוכחה. אם אויבי ישראל יצליחו לקבע את זה – עד שגם אנשים שאינם עוינים לישראל יאמצו את הנרטיב - זו תהיה הצלחה ענקית בפרויקט הדה־לגיטימציה שנמשך עשרות שנים. ההשלכות על היהודים בעולם כולו יהיו הרסניות.
בשבועות האחרונים, בעת שישראל מתעסקת בפצ"רית, הנרטיב הזה תופס תאוצה. רוב הישראלים, להערכתי, פשוט ויתרו. טעות זו נובעת מזלזול בדעת הקהל העולמית ("לא משנה מה יגידו"), הערכת יתר לעוינות נגד ישראל ("הרי כולם תמיד נגדנו"), הכחשת הבעייתיות של מעשי ישראל ("נלחמים על הבית"), השפעתה של מכונת הרעל ("אין חפים מפשע בעזה!"), ובמיוחד - מהערכת חסר לגבי המחיר שנשלם על כישלון במערכה על התודעה.
כדאי אם כך לעשות סדר. לפי האמנה בדבר רצח עם, שהאו"ם אימץ ב־1948 (והיא מחייבת, למשל, את בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג), רצח עם דורש כוונה ברורה להשמיד קהילה מוגדרת. ההבחנה המשפטית הזו אינה סמנטיקה. היא לב ליבו של המשפט הבינלאומי, והיא קובעת שהיסוד המבחין הוא הכוונה, לא התוצאה. גם אם יש מספר גבוה מאוד של קורבנות, וגם אם יש מעשים חמורים ונפשעים, הדבר אינו הופך את האירוע לרצח עם אם לא הוכחה כוונה להשמדה.
במקרה שלפנינו, אחרי טבח 7 באוקטובר ישראל ניסתה לחסל את חמאס ולהחזיר את החטופים. להערכתי, היעד הכפול היה בלתי אפשרי, והממשלה עירבה בהחלטותיה שיקולים לשמירת הקואליציה. כמו כן, הברוטליות מול האוכלוסייה הייתה קיצונית. אינני פוסל את האפשרות שלמרבה הצער והבושה נעשו פשעי מלחמה, אבל היעד לא היה השמדת האוכלוסייה.
הגל השני
איך זה ייראה אם ניכשל בהדיפת העלילה? אז ככה: ישראלים יידרשו יותר ויותר להכיר בקיום ה"ג'נוסייד" ולהתנער ממנו פומבית. מי שלא יתיישר, יוכל לשכוח מכנסים, מפרסומים אקדמיים ועיתונאיים, מאירועי ספורט ותרבות, ובמקרים רבים - מקשרי מסחר עם מדינות המערב, כולל עם ארה"ב בעתיד. החל מהיורוליג, דרך האירוויזיון ועד לכנסים על בינה מלאכותית בסן פרנסיסקו – הכל בסכנה. גם ויזות לקנדה וליפן.
אשר ליהודים: מי שמנסה להגן על ג'נוסייד לא ירווה נחת. הם יהיו על תקן חשודים, ויידרשו יותר ויותר להתנער מישראל. היהודים אחראים למחצית מהתרומות לדמוקרטים ולחלק ניכר מהתרומות לרפובליקנים. גל התנערות מישראל בקהילה זו יתגלה כהרסני במיוחד לביטחון הלאומי הישראלי.
איך הגענו לכאן? ישראל ניצבת מול מסע תעמולה נחוש, שיצא לדרך עוד לפני שגלגלי התגובה הצבאית ל־7 באוקטובר החלו לנוע – המשך ישיר ל־BDS, וחלק אינטגרלי מהתוכנית של יחיא סנוואר ושות'. חלק מהמאמץ היה עטוף בשפה אקדמית או "חצי־מדעית", אבל רובו מגיע מהפלטפורמות החברתיות.
לאחרונה הוא מקבל גושפנקה מגופים מעין־רשמיים. כך "ההתאחדות הבינלאומית לחקר רצח עם" הצביעה בספטמבר בעד ההחלטה שישראל "עומדת בהגדרה המשפטית" של רצח עם בעזה – הצבעה שהתקבלה בתנאים מוזרים, שבהם כמעט כל אחד יכול להצטרף לארגון. זמן קצר לאחר מכן חזרה ועדת חקירה של האו"ם על הקביעה – וקראה למדינות העולם להתערב. הסנאטור ברני סנדרס קבע במאמר מיד לאחר מכן כי המסקנה שיש ג'נוסייד היא "בלתי נמנעת".
כעת אנו בעיצומו של גל שני, שבו הביטוי "רצח עם בעזה" מופיע כבר לא כהאשמה אלא, מבחינה לשונית, פשוט כעובדה נתונה. בשבועות האחרונים סיעת "השמאל" בפרלמנט האירופי כללה אותו בהודעה רשמית כעניין מובן מאליו; Nordic Summer University פרסמה לאחרונה הצהרה "בצל רצח העם המתמשך של האוכלוסייה הפלסטינית בעזה"; קבוצת אקדמאים באירופה חתמה על הצהרה המגנה את "רצח העם שמבצעת ישראל"; אוניברסיטת אוקספורד קיימה אירוע שכותרתו "רצח עם וחשיבה על אחריות בעזה"; ומאמרים אקדמיים מתפרסמים בשמות כמו "חמשת המשברים של רצח העם בעזה".
בארה"ב יש עדיין התנגדויות, אבל הכיוון הכללי דומה. סקר של מכון ברוקינגס מאוגוסט האחרון הראה ש־45% מהאמריקאים מאמינים כי ישראל מבצעת רצח עם, ורק 31% מתנגדים לקביעה. בקרב צעירים האחוז אף גבוה יותר.
להיעזר בטראמפ
בישראל עצמה יש מי שמתנחם בהערכה שהמילה ג'נוסייד נשחקה וכבר אינה חמורה כתמול שלשום. נכון שיש שימוש יתר – אבל המסקנה שהמונח כבר "לא משנה" היא מסוכנת מאוד. ההיסטוריה מלמדת שהאשמה כזאת נדבקת לדורות. מעבר לנידוי ולחרמות, תצפו לדרישות לפיצויים ולרוח גבית לאנטישמיות. ברגע שזה יחדור לספרי לימוד בכל העולם – יהיה מדובר בכתם שיהיה קשה להסירו.
כדי לעצור את ההידרדרות, חייבים לטפל בכמה מישורים. ראשית, ישראל חייבת תשובה ברורה, קצרה ונכונה משפטית, שאפשר להציג שוב ושוב: רצח עם הוא מונח משפטי מוגדר היטב שאינו שקול למספר גבוה של אזרחים שנהרגו בלחימה. המצב בעזה קשה, ואין צורך לייפות זאת. אך המשפט הבינלאומי מבחין היטב בין פגיעה רחבה באזרחים במסגרת לחימה לבין ניסיון להשמיד עם.
הפגיעה האזרחית בלחימה עירונית צפופה, גם כשהיא חמורה, נבחנת על פי כללי המידתיות, ההבחנה ואמצעי הזהירות – ולא על פי דיני רצח עם. ערבוב בין המונחים פוגע באמינות הביקורת ויוצר עולם שבו כל מלחמה הופכת להיות "רצח עם", מה שמרוקן את המונח ממשמעות.
מעבר לכך חייבים לבנות, ומהר, את המסד העובדתי. במשך שנתיים ישראל מנעה כניסת עיתונאים זרים לעזה – והשאירה את הזירה בידי חמאס. כשבג"ץ הורה ב־23 באוקטובר לאפשר כניסת כתבים, הממשלה ביקשה דחייה של 30 ימים, כאילו במטרה לדחות את ההתמודדות הבלתי נמנעת עם האמת.
את העובדות יש לרתום למערך תקשורתי ולוביסטי אקטיבי, רציני ומתוחכם, שיפנה לפוליטיקאים, לאקדמיה, למכוני מחקר, לארגונים אזרחיים ולרשתות החברתיות – ויעשה זאת באמצעות חומרי מולטימדיה, מסמכי מחקר, דוברים מוכשרים ושורה של תומכים בלתי רשמיים. המאמץ הזה חייב להיות נחרץ, אך גם מתון, מתוחכם ורציונלי. הוא לא יכול לכלול הגנה עיוורת על כל מעשי ישראל בשנתיים האחרונות, ובוודאי לא על הממשלה. כדי לשכנע, ייתכן שיהיה צורך להודות בכך שהיו טעויות רבות וקשות, ושהקטל בעזה עבר את ה"סביר", אך הוא אינו "ג'נוסייד".
"רצח עם" הוא פסק דין מונומנטלי, שאסור לזלזל בו. אויבי ישראל מתמחים בהנדוס תודעת המונים. אם ישראל לא תבנה נרטיב משלה, מבוסס עובדות, מכוון משפט ועתיר שקיפות ושכנוע – פסק הדין הזה יישאר בספרי הלימוד, בדיונים משפטיים ובהיסטוריה. הוא יירשם על שמה – על שמנו – לדורות.
התרעות פיקוד העורף