הרצון להנדס את העתיד האנושי, תוך התעלמות מטבע האדם, הוא מסימני ההיכר של השמאל. בזמנו הם דמיינו לעצמם הקמת חברה עתידית, שבה הדחף לרווח אישי ידוכא ויוסר מליבותיהם של בני האדם. שאיפות השמאל להביא לעולם אוטופיה כזו הסתיימו ביצירת חברה שבה אכן היה דיכוי, אבל לא של רצון האדם להיטיב עם עצמו ועם משפחתו – בזה הם לא הצליחו – אלא דיכוי של החירות האנושית.
לא רק את העתיד הם רצו להנדס. גם את ההווה רצו, או לפחות את ראיית ההווה. וכך עמלו כדי לשכנע את האזרחים שהם חיים באותה אוטופיה מדומיינת שהביאה להם המהפכה המבורכת. הם דיברו על החופש, הדמוקרטיה, השוויון והאושר המצויים בגן העדן הסוציאליסטי שלהם, בו בזמן שמדינתם הייתה בית כלא אחד גדול שממנו אסור היה לצאת, שמיליונים מאסיריו נשלחו למחנות כפייה אשר בהם מצאו את מותם, ושבו האחרים חיו ברובם בעוני ובמחסור. ודמוקרטיה? היא לא הייתה שם בשום צורה; גם שוויון לא היה. ואושר? כן, אנשים הצליחו למצוא אושר, אבל זה לא היה קל.
כמה אזרחים האמינו לתעמולת הממשלה הסובייטית? לזמן מה – רבים. קשה להשתחרר מאידיאולוגיה שהוחדרה עמוק לתודעה. אבל עם הזמן הם פחות ופחות הצליחו להביא את עצמם להמשיך להאמין במה שנטען בפניהם שהוא המציאות. האזרחים, רובם ככולם, נגמלו מן האמונה בחיים בלתי קיימים, וראו אותם כפי שהם.
כך קרה בברה"מ בשנים שלפני קריסתה. לא כך בשמאל הישראלי של היום. הלה חי לו בתוך מציאות מדומיינת. איני מדבר על האמונה של אנשיו בעתיד אוטופי בלתי ריאלי – כמו למשל, חיים בשלום ושלווה עם חמאס (ולפני שנים לא רבות - עם רוצח ההמונים ערפאת, שהשמדת ישראל הייתה חרוטה על לוח ליבו) – אלא כיצד הם מדמיינים את ההווה שבו הם חיים.
"דרוש אומץ לצאת נגד הממשלה!", הם מכריזים, ומניפים מעלה את היד האוחזת בדגל, כאילו היו הנערה בפוסטר של "עלובי החיים". אומץ? כשהתקשורת רובה ככולה מתייצבת לצידם, וכשהם יודעים שהסיכוי שיקרה להם משהו מידי רשויות אכיפת החוק שואף לאפס?
"אנו חיים תחת דיקטטורה!", הם צועקים, בו בזמן שהם מפגינים כבר שנים בחופשיות ובכל מקום תחת אותה "דיקטטורה” וקוראים "להפיל את הדיקטטור!". והוא, כמו כל דיקטטור מצוי, נאלץ להתייצב למתן עדות בבית המשפט שלוש פעמים בשבוע. "צריך למנוע משטר תיאוקרטי!", מצהירים בחימה שמהולה בחרדה, בה בשעה שאיש - גם לא בין הדתיים - כלל אינו מדבר על הקמת משטר כזה.
"נאבקנו למען החזרת החטופים, והצלחנו!", כך הם משכנעים את עצמם. זאת אומרת, הם, בדגליהם הצהובים ובפוסטרים שהדביקו על כל גשר במרחב הציבורי, כמו גם בקריאות הנאצה אשר השמיעו נגד הממשלה והעומד בראשה, גרמו להשבת החטופים, ולא חיילי צה"ל שפעלו על פי הוראת הקבינט המדיני – אותם חיילים שכתשו את חמאס, ובמחיר כבד הורידו אותו על ברכיו, עד אשר ויתר ומסר את החטופים.
"אנחנו הרוב!", נשמעת קריאה נוספת שלהם. ולפעמים לא סתם "רוב", אלא "הרוב המכריע". טענה מוזרה, בהתחשב בעובדה שאותו רוב מתגלה כמיעוט פעם אחר פעם בקלפי. אבל לא חשוב – הקריאה תמשיך להישמע עד להפסד האלקטורלי הבא. "כשמיליון איש ייצאו לרחובות, הממשלה תיפול", קבעו מי מהם בפסקנות בזמן הרפורמה המשפטית, וגם אחרי כן - במהלך המלחמה בעזה.
התחזית לא נאמרה כלאחר יד, אלא בכובד ראש, כאילו הייתה מבוססת על איזו הוכחה מדעית. יש לשער שהיא נלקחה מן הניסיון של ההפגנות ההמוניות שהיו במזרח אירופה בזמן נפילת הקומוניזם. אלא שגם בעניין זה בוחן המציאות שלהם לא קיים. כי בארצות הללו זה קרה היות שהאוכלוסייה רצתה בנפילת המשטרים (הדיקטטוריים, אצלן). פה זה לא קרה, פשוט כי אותו "רוב" שרצה בנפילת הממשלה מצוי רק בדמיונם של המאיימים, כמו גם המספר "מיליון".
האם הם מאמינים באמת ובתמים באמיתות קריאותיהם? לפעמים נדמה שכן; שהם מצויים בתוך איזה עולם פנימי שהתנתק מן המציאות. ובתוך אותו עולם מומצא, הדברים ללא ספק נכונים: ראש הממשלה הוא דיקטטור, רוב העם איתם, הממשלה רוצה להשליט עלינו משטר תיאורקטי, והחטופים שוחררו באמצעות ההתאספות היומית שלהם ב"כיכר החטופים" והשימוש בזמבורות, שהוצמדו לאוזני שרים מחוץ לכיכר.
האנשים הללו, ה"שקולים" בעיני עצמם והאוהבים לתקוף "משיחיים" למיניהם, כנראה מאמינים בכל זה – בלי שיבינו מהו שיקול דעת, מהי בכלל האמונה המשיחית היהודית, ומעל הכל - מהי מציאות חיינו.
התרעות פיקוד העורף