במשל של איזופוס על הילד שצעק "זאב", רועה צאן צעיר מזעיק שוב ושוב את אנשי הכפר בשל הגעת זאב. פעם אחר פעם הם רצים לעזור, ומגלים שאין זאב. בסופו של דבר, כשהזאב מגיע באמת, אף אחד כבר לא מאמין לילד. צעקות היתר הפכו לרעש רקע, והסכנה האמיתית נבלעה בתוך שלל אזעקות השווא.
משהו מהדינמיקה הזו מוכר היטב למי שמסתכל על השיח הפוליטי הישראלי. בשנים האחרונות כמעט כל מהלך שבא מצד ימין מתויג אוטומטית כסכנה קיומית לדמוקרטיה. ראש ממשלה עם כתבי אישום? קץ הדמוקרטיה. ממשלה ימנית עם שותפות קיצוניות? קץ הדמוקרטיה. ביקורת על בג"ץ? קץ הדמוקרטיה. רפורמה משפטית? - תוארה כמהפכה משטרית, ושוב – קץ הדמוקרטיה.
כך הוא כתב: "פעמיים גויסו אנשי רוח נגד האיש המסוכן והמושמץ במדינת ישראל ששמו דוד בן־גוריון. בשנת 1960 עמדו פתאום על הסכנה החמורה הצפויה לדמוקרטיה בישראל מהרודן שנבחר משום מה כראש ממשלה וכשר ביטחון. ובפעם השנייה, לפני הבחירות לכנסת השישית, כשהוחתמו פרופסורים וסופרים על קטרוג נגד בן־גוריון המבקש הכרעות שרירותיות בדרכים לא פרלמנטריות".
לדמוקרטיה יש אויב אחד מסוכן במיוחד: שחיקה של האמון הציבורי באזהרות לגביה. אני לא מתיימר לקבוע מהו איום אמיתי על הדמוקרטיה ומה אינו, אבל אם נמשיך לצעוק "זאב" כנגד כל צעד פוליטי, לא נוכל להלין על כך שיום אחד, כשזה יהיה באמת מוצדק – איש כבר לא יקשיב.