1. ייתכן בהחלט שהאירוע הפחות גדול של השנתיים האחרונות – והוא כמובן מאוד גדול – הוא המלחמה שהתחוללה בישראל. ייתכן בהחלט שהאירוע היותר גדול של השנתיים האחרונות – ככל שהדבר נוגע לנו, הישראלים – הוא חזרת הלגיטימיות של שיח אנטישמי ללב הדיון הציבורי במדינות רבות בעולם.
נכון, החזרה של השיח האנטישמי ללב הדיון הציבורי עוד לא גבתה קורבנות רבים, ולא שינתה את ההתנהלות היומיומית של יהודים באורח דרמטי. אבל אין להקל ראש בשיח האנטישמי: הוא זה שמכשיר פעולות נגד יהודים, נגד ישראל, נגד הלגיטימציה של בית לאומי לעם היהודי, נגד הלגיטימציה של אמצעים שיהודים נזקקים להם כדי להגן על עצמם.
לכן – וזו בהחלט אמירה שיש בה סיכון של בומבסטיות – יכול להיות שבמבט לאחור, בעוד כמה עשורים, נבין שהדבר המרכזי שאירע בשנתיים האחרונות הוא פריצת הסכר שמנע תופעות אנטישמיות, בעיקר בעולם המערבי, בעשורים שחלפו מאז מלחמת העולם השנייה.
2. נדייק את האמירה, כדי שתהיה מובנת: אנטישמיות לא תכוון רק כלפי יהודים שנותרו בקהילות הגולה. אנטישמיות תכוון לכל היהודים. היא תפגע במדינת ישראל. היא כבר פוגעת במדינת ישראל. כאשר פודקאסטר פופולרי מרשה לעצמו לארח מרואיין שמעריץ את היטלר, ומאפשר לו לרמוז שמדינת ישראל משפיעה באורח זדוני על המרחב האמריקאי, הוא מסכן לא רק את היהודים שמתגוררים בארה״ב, הוא מסכן גם את הפעילות הפרו־ישראלית בארה״ב, וכתוצר מתגלגל את הסיוע האמריקאי, התמיכה האמריקאית, הגב האמריקאי.
זו אמירה שיש הכרח להדגיש, כי ישראלים לא רגילים לאנטישמיות. מבחינתם, אנטישמיות זה משהו ששייך לחדשות חוץ, למה שקורה ליהודים במקומות אחרים, למה שמסכן את מי שעשו את השגיאה ההיסטורית ולא בחרו בציונות. זו טעות שלא כדאי לעשות: האנטישמיות היא תופעה עם יכולת גבוהה מאוד להתאים את עצמה לנסיבות חדשות. כפי שידעה להאשים את היהודים גם שהם עשירים מדי וגם שהם עניים מדי, גם שהם קומוניסטים מדי וגם שהם קפיטליסטים מדי – כך תדע להסתגל גם ליהודים שחיים בקהילות מיעוט בתפוצות, וגם ליהודים שחיים במדינת לאום בישראל. היא תרדוף אותנו לכאן.
3. בחוגי בית באוהיו, בבתי כנסת בלוס אנג׳לס, בכנסים בניו יורק, בשיעור בבית ספר בוושינגטון – בכל מקום שביקרתי בו בשבועות האחרונים – היהודים דיברו על אנטישמיות. ליהודים של אמריקה זה מצב חדש. לא לגמרי חדש, הוא כבר כמה שנים בהתהוות, אבל החודשים האחרונים היו טיפול בהלם. משמאל – זוהרן ממדאני כבש את ראשות עיריית ניו יורק בלי לוותר על מסרים מטרידים מאוד, כולל - לאחרונה - הטענה שפעילות בבית כנסת בעיר לטובת עלייה לישראל נוגדת את החוק הבינלאומי.
4. כאמור, תם העידן שבו השמאל מפנה אצבע ימינה, והימין מפנה אצבע שמאלה. 62% מהמשיבים אמרו שהם מודאגים מתופעות של אנטישמיות, הן מימין והן משמאל, ״באותה מידה״. בכנס המנהיגות של קרן תקווה, המזוהה עם הימין היהודי, שנערך לפני שבוע וחצי, הדוברים דיברו לא מעט על ממדאני – הכנס היה בניו יורק – אבל לא הרבה פחות מזה גם על המחנה הפוליטי שקרוב אליהם. הם דיברו על הצורך לפעול במחנה הימין, במפלגה הרפובליקנית, לנוכח רוחות רעות מאוד שנושבות בה.
לורה לומר, פעילת ימין טראמפיסטית יהודייה, שיש בעברה לא מעט התבטאויות שנויות במחלוקת, הגדירה את מה שמתחולל במפלגה במילים פשוטות: ״למפלגה הרפובליקנית יש בעיה נאצית״. עד כדי כך שבשנה הבאה אפשר לצפות לקרבות פריימריז מפלגתיים בין מועמדים יותר ופחות – איך בדיוק נכנה אותם – פרו ואנטי־ישראלים? פרו ואנטי־יהודים? יותר ופחות מוקסמים מהיטלר? כל מועמד ודרכו למצב את עצמו על מפת הקנאות והשנאה.
5. הרבה מאוד יהודים קוראים עכשיו את ספרה החדש של פרופ׳ פמלה נאדל, ״אנטישמיות, מסורת אמריקאית״. לפני שבועיים ערכה האוניברסיטה שהיא מועסקת בה, אמריקן יוניברסיטי, כנס מעניין על יחסי ישראל ויהודי התפוצות. נאדל לא השתתפה בו, משום שהיא מתרוצצת ברחבי ארה״ב כדי לקדם את הספר, וביום הכנס בוושינגטון הייתה בסן דייגו. אבל רוחו של הספר ריחפה מעל הכנס. הוא מתעד את מה שהיהודים ביבשת החדשה העדיפו להדחיק או לשכוח.
אנטישמיות איננה תופעה חדשה באמריקה. היא לא יבוא שזה עתה נחת בה. אנטישמיות הייתה כבר במאה ה־17, ונאדל מתעדת אותה, ובמאה ה־18, ונאדל מתעדת, והגיעה לשיא מסוכן בשליש הראשון של המאה ה־20. ההיסטוריון יונתן סרנה הזכיר את הספר בשיחה איתי בוושינגטון. הרב דיוויד וולפה הזכיר את הספר בשיחה איתי בלוס אנג׳לס.
האם זה ספר שמעודד פסימיות, כי הוא מזכיר ליהודים שגם אמריקה לא בטוחה? אולי זה ספר שמעודד אופטימיות, כי הוא מזכיר שאף שאמריקה מעולם לא הייתה בטוחה, הקהילה היהודית הצליחה לשגשג בה. עד כדי כך שסרנה – בכנס בוושינגטון – אתגר את הטענה הנפוצה לאחרונה ש״תור הזהב״ של יהודי אמריקה הסתיים. אולי, אמר סרנה, תור הזהב בכלל היה בשנים אחרות מאלה שחשבנו. לא בשנים שבהן היהודים היו לגמרי משוחררים מדאגת האנטישמיות, אלא דווקא בשנים שבהן היה להם יותר ממה לחשוש, ולכן היו להם גם יותר סיבות לחיות בצמידות לשבט.
6. נחזור למדד קול העם של JPPI. לא פחות מ-56% מהיהודים אומרים שבעקבות בחירת ממדאני הם ״מודאגים״. 67% מהם אומרים שהבחירה בממדאני תגרום לכך שהיהודים בניו יורק יהיו ״פחות בטוחים״.
7. מפגש עם סטודנטים בתוכנית מצוינוּת. לא כולם יהודים. אחת מהן שואלת: איך אסביר לחברים הלא יהודים שלי למה אנטישמיות זו בעיה חמורה? יש הרבה מאוד בעיות באמריקה, פערים חברתיים, גזענות גלויה וסמויה, התנכלות למהגרים, ערעור של מוסדות דמוקרטיים, פייק ניוז ותיאוריות קונספירציה, ניסיון לשחוק את כוחה של העיתונות החופשית, אתגרים של מדיניות חוץ, בעיות של השמנה, הידרדרות במצב בריאות הנפש ועוד ועוד. לא תמיד קל לשכנע מנהיגים, פעילים וסתם אזרחים, כולל כאלה שאין להם חיבה לאנטישמיות, שזו בעיה שצריכה לעלות לראש סדר היום.
כן, גם זו בעיה של היהודים באמריקה. מצד אחד, הם מזהים סכנה, איום. מצד שני, לפחות לחלקם יש תחושה שעוד לא הגיע הזמן לנסות להידחף לראש התור. יש בעיות דחופות יותר, ואם היהודים יתעקשו שיטפלו דווקא בבעיה שלהם, זה לא ימתן את האנטישמיות אלא עלול להחריף אותה.
8. נסעתי לאמריקה כדי לקדם ספר חדש. בעצם, ספר ישן: "היהודים, 7 שאלות נפוצות". עכשיו יצאה מהדורה שלו באנגלית בשם "Why Am I a Jew". יש בו פרק על אנטישמיות, שבו כתבתי בין השאר כי ״לא השנאה היא שהפכה את היהודים לעם, אך קשה להכחיש שנוכחותה סייעה ליהודים לשמור על זהות קבוצתית ועל תחושה שיש להם גורל משותף. אם תיעלם, הם יצטרכו להיערך מחדש, למצוא כלים מחוללי שותפות וזהות המעודכנים למציאות בלתי מוכרת״.
9. השיפור הגדול במצב היהודים מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ועם הקמתה של ישראל ניזון משני מקורות עיקריים: רחמים – בעקבות מה שקרה באירופה בימי השואה - ואהדה, בעיקר במרחב האמריקאי, שבו היהודים נעשו בני בית מקובלים ופופולריים. במשך שנים ארוכות ונעימות היהודים היו הקבוצה שהרגשות החיוביים כלפיה היו ברמה הגבוהה ביותר לעומת כל קבוצה דתית אחרת. בסקר של מכון פיו ב־2023, ל־34% מהאמריקאים שאינם יהודים היו רגשות ״חיוביים״ כלפי יהודים, לעומת 7% עם רגשות ״שליליים״. זה היה מצב טוב הרבה יותר ממצבם של קתולים (כלומר, מה אמריקאים שאינם קתולים חושבים על קתולים), מוסלמים, אתאיסטים או מורמונים.
10. בהרבה מאוד קהילות נשאלתי: מה עושים נגד האנטישמיות? זו שאלה שהתשובה עליה תמיד קצת מאכזבת. יש כל מיני דברים שאפשר לעשות - בחינוך, בהסברה, בקשירת קשרים, ביצירת קואליציות, במדיניות נכונה, בהקפדה על תדמית. אבל בסופו של דבר, אנטישמיות היא דבר שקורה ליהודים ולא דבר שהיהודים יוזמים. יש להם דרך לנסות להתמודד איתה, להסתגל אליה, להתנהל לצידה, אבל אין להם דרך למנוע אותה. היהודים – אתם ואני יודעים את זה, גם אם האנטישמים מנסים לטעון אחרת – לא באמת מנהלים את העולם.
נתבונן בשלושה מספרים. כל אחד מתייחס לציבור קצת אחר. כל אחד מבטא את אותה עמדה: נגד הצעת החוק של ח"כ בועז ביסמוט – הצעת הפטור מגיוס לחרדים שמתחזה להצעת מסלול לגיוס חרדים.
מספר ראשון: 41% מכלל הדתיים מתנגדים להצעת ביסמוט, כי ״לא תביא לגיוס חרדים משמעותי״. מספר שני: 24% מכלל מצביעי הציונות הדתית מתנגדים להצעת ביסמוט, כי ״לא תביא לגיוס חרדים משמעותי״. מספר שלישי: 19% מכלל המתכוונים להצביע לציונות הדתית מתנגדים להצעת ביסמוט, כי ״לא תביא לגיוס חרדים משמעותי״.
המספר הראשון מבטא את עמדת הישראלים שאמורים להיות פוטנציאל ההצבעה לציונות הדתית, המפלגה של בצלאל סמוטריץ׳. כמובן, לא כל דתי או דתייה הם באמת פוטנציאל של הציונות הדתית, אבל זו שאיפתה של מפלגה שמתכנה ״הציונות הדתית״. להחזיק תחת כנפיה את כל מי ששייכים למגזר הזה, הציונות הדתית. מאלה כאמור ארבעה מכל עשרה מתנגדים לחוק של ביסמוט. כשליש מהם תומכים בחוק של ביסמוט. עוד רבע, שזה שיעור גבוה יחסית, אומרים שהם ״לא יודעים״. אלה כנראה עוד מתקשים להבין אם החוק הוא פשרה ראויה בעיניהם. כל המספרים מתוך הסקר האחרון של JPPI.
כאשר סמוטריץ׳ ומפלגתו שוקלים אם לתמוך בחוק הפטור או להתנגד לו, זה המספר הראשון שהם צריכים להביא בחשבון. אם המפלגה תתמוך בחוק, היא מוותרת מראש על תמיכה של יותר ממחצית הפוטנציאל שלה (כמובן, בהינתן ההנחה שסוגיית הגיוס חשובה מספיק כדי לקבוע אם הבוחרים הללו יוותרו על המפלגה בשל הנושא הזה).
המספר השני הוא של מי שכבר הצביעו לציונות הדתית, כאשר רצה בבחירות 2022 (יחד עם עוצמה יהודית). מאלה, 24% מתנגדים להצעה. כלומר, רבע מהבוחרים. כאשר סמוטריץ׳ ומפלגתו שוקלים אם לתמוך בחוק הפטור או להתנגד לו, זה המספר השני שהם צריכים להביא בחשבון. כאשר הם מקיימים דיונים, מציבים שלל תנאים ותיקונים, מושכים זמן בטרם יודיעו על החלטתם הסופית, הם מביטים בין השאר במספר הזה ובשיעור המתלבטים הגבוה.
נסביר מדוע: נניח שסמוטריץ׳ מציב תנאי – החזרת הפיקוח הביומטרי על הלומדים בישיבות (אל דאגה, הוא לא יציב תנאי כזה, כי תנאי כזה יפוצץ את ההסכמות, וסמוטריץ׳ בשלב זה לא רוצה לפוצץ – הוא רוצה קצת לאתגר). נניח שהתנאי מתקבל (כאמור, הוא לא יוצב ולא יתקבל). במקרה כזה, סמוטריץ׳ יוכל לקוות שרוב גדול מהמתלבטים ירגישו שהחוק הוקשח מספיק ויעברו מישיבה על הגדר לתמיכה.
במקרה כזה, סמוטריץ׳ יוכל לטעון שעמדתו מייצגת את עמדת רוב בוחריו. וזה בעצם הסיפור עם כל תנאי שסמוטריץ׳ יציב כעת. אם התנאי יתקבל, אפשר יהיה לבחון כיצד הוא משפיע על עמדת בוחרי הציונות הדתית ואם הוא מספק אותם ומעביר את רובם לתמיכה בחוק. אם יתברר שכן – סמוטריץ׳ יעשה את מה שהוא רוצה לעשות מלכתחילה ויתמוך בחוק (אין לסמוטריץ׳ עניין מיוחד בקידום מהלכים לגיוס אברכים. כל מה שאמר ועשה בעניין הזה אמר ועשה בלית ברירה לאחר שנגרר על ידי בוחריו). אם יתברר שלא – תמיד יוכל למצוא עילה אחרת להתנגדות.
התרעות פיקוד העורף