לוח השנה הישראלי עמוס בכאב ובגאווה, והשבוע הוא מזמן לנו התנגשות חזיתית. על המסך מוצגת התייחסות ליום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל, ובאותה עת ממש, כמו על מסך מפוצל, מתנהלים הדיונים על חוק הגיוס (או שמא חוק הפטור). מעולם לא היה המרחק בין מרכזי שיקום החיילים ובין משכן הכנסת גדול כל כך, ומעולם לא הייתה הזעקה הבוקעת מהמרחק הזה צורמת יותר.
יום ההוקרה לפצועי המלחמות הוא הצדעה ציבורית לאלה המשלמים בגופם ובנפשם את מחיר מלחמת הקיום שלנו בארצנו. לצערנו, מאז 7 באוקטובר אלפי פצועים הצטרפו למעגל הכאב. עבורם, הפציעה היא מציאות יומיומית סיזיפית: לימוד הליכה מחדש, מאבק בשדים המגיעים בלילה, התמודדות עם אובדן איברי גוף.
זו סוגיה מוסרית המערערת את יסודות הקיום המשותף שלנו בארץ. הקשר בין יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ובין פתיחת הדיונים בוועדת חוץ וביטחון על חוק הפטור הוא קשר של כלים שלובים, אבל הפוכים. הדיכוטומיה הזו נעשית בלתי נסבלת.
סיפורי הגבורה והעזרה ההדדית שהתגלו במלחמות הם הביטוי האולטימטיבי לערבות הדדית. חוק הפטור הוא שבירת הערבות הזו. רוב העם נדרש לממן קבוצה שמחריגה עצמה מהסיכון ומהערבות.
השימוש בטיעון "לימוד תורה" כהצדקה לפטור קורס אל מול הציווי המוסרי הבסיסי המנוסח בתורה עצמה, "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?", וקורס מול מאות תלמידי חכמים דתיים־לאומיים ששילמו בחייהם או בגופם במלחמת המצווה.
כשנבחר ציבור עומד בבוקר בטקס הוקרה, מדבר על "גיבורים", על "חוב מוסרי" ועל "יחד ננצח", ובערב מרים את ידו בעד חוק שמאפשר לאחרים להישאר בבית המדרש בזמן שאחיהם מדממים בחזית, זו צביעות שקשה לשאת אפילו בימים של שבירת שיאי הציניות. איזה מסר אנו מעבירים ללוחם שנפצע, למשפחה שהתפרקה, לעסקים שהתמוטטו?
ההוקרה לפצועי צה"ל אינה יכולה להסתכם בטקסים. הוקרה אמיתית היא הידיעה שנטל ההגנה על הבית מתחלק בין כל יושבי הבית. אי אפשר להוקיר את הפצועים ולבזות את השוויון בו זמנית. נדרשת ברית דמים, ולא ברית מילים. על החברה הישראלית לדרוש ממנהיגיה יותר מאמפתיה ונאומים חוצבי להבות. יש לדרוש מהם צדק.
התרעות פיקוד העורף