העולם שוב שובר שיא בפליטות גזי חממה. לפי נתוני מאגר EDGAR, מאגר הפליטות הגלובלי של הנציבות האירופית, שנת 2024 ננעלה עם 53.2 גיגה טון פליטות, היקף הפליטות הגבוה ביותר שנמדד אי פעם. אדגר מעניק תמונה אחידה של פליטות בכל המדינות והסקטורים, והוא כלי מרכזי להבנת התקדמות העולם מול יעדי אמנת פריז. גם השנה, לצערנו, המסקנה ברורה - העולם מתרחק מהיעד ולא מתקרב אליו כנדרש וכמצופה.
כדי לשמור על סיכוי להגביל את התחממות כדור הארץ ל-1.5 מעלות, העולם צריך להפחית כ-42% מרמות הפליטה שנמדדו בשנת 2019 עד 2030. המשמעות הינה שיש להעלים23 גיגה טון בתוך שש שנים בלבד. לשם השוואה, בשנת הקורונה ירדו הפליטות בכ-7% בלבד, וגם זה כתוצאה מהקפאה זמנית של פעילות כלכלית. כדי להתייצב על נתיב ההתחייבות לפי אמנת פריז נדרשת ירידה שנתית הגדולה פי חמישה מכל ירידה היסטורית מתועדת. בפועל, מדינות רבות מגבירות פליטות ובהן סין, ארה"ב, הודו, טורקיה, אינדונזיה, רוסיה ודרום אפריקה ורק קומץ מצומצם מציג ירידה ובהם האיחוד האירופי, יפן, גרמניה, מקסיקו ודרום קוריאה.
גם ישראל מהווה חלק מהתמונה הגלובלית. לפי נתוני אדגר, ישראל פולטת כ-80 מיליון טון CO2 בשנה, רמה כמעט קבועה בעשור האחרון. עיקר הפליטות בישראל נובע מייצור חשמל ותחבורה, ושני התחומים הללו יחד עם גידול דמוגרפי מהיר ושימוש אינטנסיבי ברכב פרטי מקשים על יצירת ירידה מוחשית. ישראל איננה בין המזהמות הגדולות, אך היא חשופה במיוחד לסיכוני ההתחממות - גלי חום קיצוניים, עומסי חשמל, פגיעה בחקלאות ותלות גבוהה ביבוא מזון.
לצד התמונה המדינית, קיים אתגר מדידתי גלובלי מהותי. נתוני הפליטות בעולם מבוססים על שילוב של דיווחי מדינות, נתוני אנרגיה, מודלים סטטיסטיים ושיטות שאינן אחידות. אדגר עצמו מציין כי אי הוודאות ברמת מדינה יכולה להגיע ל-22%, בעיקר בגזים כמו מתאן. יחד עם זאת, המשמעות ברורה, וגם כאשר הנתונים אינם מושלמים, הם מצביעים בעקביות על אותו כיוון לפיו העולם איננו מתכנס ליעדים, והפער רק גדל.
הבעיה איננה המדידה. הבעיה היא המציאות.
ההשלכות הכלכליות והחברתיות כבר נוכחות היטב. אירועי אקלים קיצוניים פוגעים ביבולים ומעלים את מחירי המזון; עומסי חום פוגעים בפריון העבודה ובבריאות הציבור; חברות ביטוח עוזבות אזורים בסיכון גבוה ומטילות את הנטל הישיר על ממשלות ועל אזרחים. תשתיות חשמל, מים ותחבורה ניזוקות ומצריכות תקציבי התאמה ושיקום.
לפי הבנק העולמי, ההוצאה הגלובלית על נזקי אקלים לתשתיות עלולה לעלות פי ארבע עד 2050. מוסדות פיננסיים מבנקים ועד משקיעים מוסדיים כבר מתמחרים מחדש סיכונים, מזהירים מפני חשיפה גבוהה, ומבהירים שהסיכון האקלימי הוא סיכון מערכתי ולא סוגיה סביבתית בלבד.
זהו משבר חוצה גבולות. הוא איננו שייך רק לממשלה, אלא לאקו-סיסטם שלם - רגולטורים, תאגידים, מוסדות פיננסיים, גופי תכנון, אקדמיה, ערים, חקלאים, יצרנים וצרכנים. תאגידים בפרט מחזיקים ביכולת השפעה עצומה דרך שרשראות אספקה, מעבר לחשמל מתחדש, התייעלות אנרגטית, ניהול פסולת ושיפור השקיפות. אך ללא תמחור אמיתי של פחמן, רגולציה אחידה, השקעה רחבת היקף באנרגיות נקיות, חיזוק ביטחון תזונתי ומערכות מים, ושיקום מערכות טבע, המאמצים התאגידיים יגיעו להישגים שאינם משמעותיים.
לצד האתגרים, קיימות גם נקודות אור. סין מובילה את העולם בהתקנות אנרגיה מתחדשת; אירופה מציגה ירידה עקבית בפליטות תוך שמירה על נתיב צמיחה; טכנולוגיות אגירה, רכב חשמלי ויעילות אנרגטית מתקדמות מהר יותר מכפי שניתן היה לצפות. אך אלו אינם מספיקים כדי לשנות את התמונה הגדולה. ללא פעולה קולקטיבית תמחור פחמן גלובלי, השקעות גדולות באנרגיה נקייה, החלת תקני שקיפות אחידים ושיקום מערכות טבע, לא נצליח לשנות את מסלולנו.
וכפי הביטוי המקראי "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". ויפה שעה אחת קודם.
התרעות פיקוד העורף