אנשי מדון נחשבים לבעלי מידה מגונה ביותר. המדון והמריבה נתפסים במקורותינו כאחת הסכנות המרכזיות לשלום הציבור ולשלומם של אנשים פרטיים.
מניסיוני המוגבל, הנטייה למדון אינה קשורה בתפיסה אידיאולוגית מסוימת דווקא. ישנם בעלי דעות מסוימות הנוהגים באיפוק ובסובלנות וישנם בעלי דעות דומות המצויים כל העת “על הקצה”.
למרות כוחו הפוליטי במרכז הליכוד, איני מבין כיצד דבריו של לוין מובלגים פעם אחר פעם על ידי ראש הממשלה. יהיו שיאמרו שהסיבה לכך היא שלוין מבטא בדברים את עמדות נתניהו.
אחרים רומזים שאפילו ראש הממשלה חש שדרכו של שר המשפטים שלו מביאה נזק פנימי רב. נניח, למשל, שלוין צודק בכל עמדותיו, האם גם אז העובדה שהוא מעכב לזמן כה רב מינויי שופטים לבתי המשפט מוצדקת?
האם הנזק הנגרם לכל אזרחי המדינה מעינויי הדין הקשים יכול להיות מוסבר בנימוק סביר כלשהו? רק הכעס והמדון כשליטים על שיקול הדעת יכולים להסביר עיוות שכזה.
שר הביטחון הולך ומגבש לעצמו מעמד כאיש מדון. קשה לזכור ימים שקטים בגזרתו. בהיותו השר המופקד על ביטחון המדינה היה ניתן לסבור שהזהירות, הסבירות והפתיחות יתעצמו בהשפעתן עליו.
ההפך מתרחש במציאות. פניו ודיבוריו חמורים בכל עת, בין שהוא מעביר מסר לאויב ובין שהוא מודיע הודעות לעמו. איך אפשר להיות כה כעוס, כשבאחריותך מאות אלפי גברים ונשים נהדרים ומסורים?
אין זה מקרה שהתרופה העיקרית לכעס ומדון היא ענווה. כשהענווה מנחה אותנו, אנחנו מתקשים הרבה יותר לזלזל באחרים ובדעותיהם ובוודאי מתרחקים מכעס כלפיהם.
הענווה הורחקה באופן מלא ורשמי מההנהגה הנוכחית שלנו, ובקשת המדון הפכה לנחלתנו. ספר משלי של החכם באדם קובע בין השאר: “איש חֵמה יגרה מדון וארך אפיים ישקיט ריב”.
התרעות פיקוד העורף