מבחינת התודעה הציבורית, רן גואילי ז"ל הוא לא "עוד שם ברשימה". הוא האחרון. כל עוד הוא שם, בעומק הרצועה, אי אפשר לברוח מהתחושה שהסיפור הזה לא נסגר. אין "סגירת מעגל", אין טקס ממלכתי שבו אפשר לעמוד זקוף ולהכריז: החזרנו את כולם - חיים וחללים. זה לא רק סעיף בפרוטוקול צה"לי; זה יושב על העצבים החשופים ביותר של האתוס הישראלי. דורות גדלו כאן על "לא מפקירים פצועים וחללים בשטח", על מחירים מופקעים בעסקאות שבויים, על המאמץ העקשני להחזיר גם גופות. החלל החטוף האחרון, רן גואילי ז"ל, ממוקם בדיוק על הציר הזה, על קו התפר בין ערך לבין מחיר.
לכן, כל יום נוסף שבו הוא לא חוזר מחזיק בחיים את תחושת הכישלון. הוא מזכיר למשפחות אחרות, לחיילים ולמפקדים, לציבור כולו, שהמדינה עדיין לא מילאה את חובתה הבסיסית ביותר. הפצע הזה לא נשאר במישור הסימבולי: ברקע הולך ונבנה פוטנציאל למחאה - משפחות שדורשות תשובות בלתי מתחמקות, קציני מילואים שמביטים על ממשלתם בעין ביקורתית בהרבה, אזרחים שמתקשים לבלוע עוד הבטחה טקסית מסוג "נעשה הכול כדי להחזיר אותם הביתה" כשבעובדה אחת - בולטת וכואבת - עדיין לא טיפלו.
כאן נכנסת המשמעות הפוליטית הישירה עבור נתניהו. בשנת בחירות, עם אמון ציבורי סדוק ותחושה כללית של שחיקה, החזרת גופתו של רן גואילי ז"ל היא הרבה מעבר לעוד "משימה ביטחונית". זו הזדמנות נדירה לייצר רגע מכונן, כזה שאפשר לבנות עליו נראטיב שלם. אם יצליח להשלים את המשימה, הוא יוכל להציג לציבור תמונה פשוטה ועוצמתית: סיימתי את פרק החטופים והחללים. לא נשאר אף אחד בעזה.
על התמונה הזאת אפשר להלביש קמפיין שלם - ונתניהו יודע זאת היטב. ראש ממשלה שעומד בלחצים, שלא מתקפל מול הביקורת, שמביא את "הילדים" - גם כשהם כבר לא בחיים - בחזרה הביתה. מנהיג שמצליח במקום שבו רבים הטילו ספק, שמחזיר לאזרחים תחושת צדק בסיסית, כמעט קדמונית.
ברגע שהארון האחרון יחצה את הגבול, נתניהו יוכל לעמוד מול המצלמות ולומר את המשפט שהוא כל כך רוצה לומר: "הבטחתי - וקיימתי". עבור חלק גדול מהציבור, במיוחד בימין וגם במרכז הממלכתי, זה מסר חזק בהרבה מכל מצגת על הרתעה או גרף על כמות הטילים או מנהרות שהושמדו.
אבל עד שזה קורה - התמונה הפוכה. כל יום עיכוב, כל דיווח על התלבטות סביב הצעד הבא בתוכנית, כל הדלפה על "שיקולים רחבים" הופכים לחומר בעירה פוליטי. האופוזיציה יכולה להציג את נתניהו כמנהיג שמעדיף "ניהול זמן פוליטי" על פני הערך הקדוש ביותר - השבת חללים. משפחות חטופים לשעבר יכולות - שוב - לשאול בפומבי את השאלה המאוד לא נוחה: 'אם זה היה הבן שלך, היית מוכן לחכות עוד?'
בפועל, בשבועות האחרונים נוצר פער בין הכתוב לבין המציאות: בעוד ירושלים מדגישה ש"לא עוברים לשלב הבא לפני שהאחרון חוזר הביתה", חלק מבנות הברית המרכזיות של וושינגטון - ובראשן קטר ומדינות ערביות נוספות המעורבות בתיווך ובתכנון - מאותתות שהן אינן מוכנות לראות את כל התהליך נתקע בגלל חלל חטוף ישראלי אחד.
מנקודת מבטן של אותן מדינות, וגם של אנשי ממשל אמריקאים, ההישג האמיתי הוא המעבר לשלב ב': הוצאת צה"ל מרוב הרצועה, בלימת חזרת חמאס לשלטון והתחלת שיקום שתאפשר להציג לעולם תמונה של "אופק" ולא רק של הפסקת אש שברירית. מבחינתן, אם ישראל תנעל את עצמה על תנאי של "לא זזים עד שגואילי חוזר", היא עלולה להצטייר כמי שמשעבדת את כל המהלך האזורי לרגישות פנימית אחת - מובנת, אבל לא משותפת ליתר השחקנים. ולכן, מאחורי הקלעים כבר נרקמת משוואה אחרת: מפעילים לחץ על חמאס להחזיר את גופתו, אבל לא נותנים לו זכות וטו על המעבר לשלב ב'.
במשוואה של נתניהו, החזרת החלל החטוף רן גואילי ז"ל פותחת שני שערים בו-זמנית. פנימה - אל תוך החברה הישראלית, עם סיפור של סגירת מעגל ושיקום אמון בסיסי בין המדינה לבין מי ששולח את ילדיו לצבא. החוצה - אל וושינגטון ואל בירות ערביות, עם הוכחה שהוא יודע "לסגור קצוות", לא להשאיר זנבות מוסריים פתוחים, ולהיכנס לשלב ב' מתוך עמידה מלאה בתנאי השלב הראשון. אם יעמוד על שלו ויעכב את התהליך עד להחזרת החטוף האחרון - הוא מסתכן בהצגתו כמי שתוקע יוזמה בינלאומית רחבה. אם יוותר ויאפשר מעבר לשלב ב' עוד לפני שרן גואילי ז"ל יוחזר לישראל - הוא מסתכן באובדן אמון עמוק בבית.
בנימין נתניהו מנהל מאבק לא רק על החטוף האחרון שטרם חזר, אלא - על תדמית של מנהיג, על היכולת שלו לסמן וי על משימה שכל ישראלי מבין את משמעותה בלי צורך בהסברים. זה מאבק על האמון של ציבור שהתעייף מהבטחות. וזה מבחן לשאלה אם ישראל עדיין עומדת בעקרון המכונן שהכתיב את מדיניותה במשך עשורים: לא משאירה אף אחד מאחור - גם כשהוא כבר איננו בין החיים.
כל עוד החלל החטוף האחרון, רן גואילי, נמצא בעזה, המשימה הזאת פתוחה, חורקת, מדממת. ברגע שהוא יחזור - בישראל יוכלו לומר, לפחות במובן אחד מאוד ברור, שסיימו פרק. השאלה הגדולה היא מי יזכה לכתוב את השורה הזאת בספר ההיסטוריה, באיזה מחיר - ומתי.
התרעות פיקוד העורף