העזרה מקדמת אותו במיזם חייו: בתוך הרכבת הוא נצמד לקשישות וקשישים, גונב את ארנקם, לוקח את המזומן ואת היתר משליך לפח. הסיפור הזה ידוע בבירה, ובכל זאת בשבילי הוא דילמה. ומדוע זו דילמה? סבתי המנוחה נהגה לומר שזה שגנב עשה חטא אחד, ואילו זה שגונבים ממנו חושד בחפים מפשע ומטיל בהם דופי, ובכך חוטא פעמים רבות.
"אפקט הצופה מן הצד", מושג שלקוח מהפסיכולוגיה החברתית, מתאר תופעה שבה נוכחות של קהל גדול מפחיתה את הסיכוי שעובר אורח יתגייס לעזור לאדם במצוקה. כל אחד מניח שמישהו אחר יפעל, והאחריות מתפזרת בין הנוכחים. כך יוצא שדווקא מצב שבו נוכח אדם בודד מעלה את הסיכוי לעזרה.
והנה, בידי תמונה של הכייס, שצולם על ידי נוסעת ערנית ואכפתית שלא בשעת מעשה, אבל כאמור, מדובר בכייס סדרתי, כך שגם בשעת מעשה היא כבר הספיקה לראות אותו. וכך הוא נראה, על פי הצילום: גבוה, מבנה גופו מוצק. בן 35־50. שערו קצר מאוד והוא חובש כיפה שחורה. צבע עורו כהה מעט, והוא מרכיב משקפי שמש. כמובן שמשקפי השמש והכיפה יכולים להיות אביזר מתחלף.
לא ראיתי את הכייס מגלח ארנקים במו עיניי. יש לי רק עדויות נחרצות ממי שראו אותו בשעת מעשה, וגם דיווחו לנציגי החוק ולפקחים שהיו מחוץ לרכבת כשירד ממנה. למיטב ידיעתי לא קרה דבר והוא ממשיך בנסיעות הביזה שלו. כל מי שארנקה נלקח ממנה ללא רשות יודעת באיזה חוסר אונים כרוך החידוש של התעודות שבתוך הארנק (לא כדאי לאגד את כולן בתוכו), ושאלוהים יעזור עם הרשויות.
מתי מותר לחשוף מידע שלילי על אדם כדי להגן על הציבור, ומתי החשיפה הופכת לעוול? את התשובה לשאלה גדולה זו מצאתי בספר "חפץ חיים" מאת רבי ישראל מאיר הכהן מראדין.
בחלק "הלכות לשון הרע" מופיעים שבעה תנאים שנועדו לאזן בין הצורך להגן על אנשים מפני מי שפוגע שוב ושוב, לבין האחריות שלא לפגוע בשמו של אדם ללא הצדקה, ומרביתם מתקיימים כאן: צריך לדעת את העובדות ממקור ראשון, לבדוק שהמעשה אכן התרחש, לתת לפוגע אפשרות להפסיק, למסור רק עובדות, לפעול מתוך רצון להגן על אחרים ולא מתוך כעס או רצון בנקמה. יש לפנות קודם לרשויות, ואם אין ברירה אחרת - להזהיר רק את מי שעלולות ועלולים להיפגע.
במקרה של הכייס הירושלמי חלק מהתנאים מתקיימים וחלק לא: ביררתי את העובדות ככל יכולתי, אבל לא הייתי שם ולא נפגעתי. תיאור העובדות מסתמך על עדויות ברורות. הייתה פנייה לרשויות, ולכן גם התנאי הנוגע לניסיון לעצור את הפגיעה מתקיים.
הכוונה שלי בטור זה היא להגן על נוסעים ולא לנקום, ולכן עוד תנאי מתקיים. ומכיוון שהפנייה לגורמים רשמיים לא הועילה, הגיע זמן האזהרה. והנה, גם הזהרתי את הציבור וגם הפרסום מצומצם, כי היי, אני מכירה את נתוני התפוצה של העיתונות המסורתית המודפסת ואני לא חיה בסרט.
אילו הייתי תופסת את אדון כייס לריאיון, קודם כל הייתי עומדת איתו במנהרת הרוח ליד טליתא קומי. ברקע הייתי משמיעה את השיר הישן עם המילים: "אֲנַחְנוּ חֶבֶר כַּיָּסִים/ תָּמִיד שׁוֹלְחִים יָדַיִם לַכִּיסִים/ יָד לְפֹה וְיָד לְשָׁם/ פּוֹשֵׁט הָרֶגֶל כָּל הָעַם./ אֵין לָנוּ מַשְׂכֹּרֶת/ וְאֵין לָנוּ בָּטִיח/ יֵשׁ לָנוּ יָדַיִם/ יוֹתֵר לֹא צָרִיךְ".
אחר כך הייתי שואלת אותו: עד כמה זחוח, דביל ויהיר אדוני, שהוא חוזר בשעות קבועות למקום הפשע? והוא בטח היה עונה לי: "גברת, עם כל הצניעות, מי פה באמת הדביל ומה האינטרס שלי להפסיק? אני עושה אותו דבר כל יום ואף אחד לא מפריע לי. כמו שאת יודעת, יש גנבים גדולים ממני. תראי איזה יופי הם התקדמו בחיים". בשלב הזה הייתי לוקחת את ארנקו ומפזרת את כל מה שיש בו לארבע רוחות השמיים. שעכשיו הוא ילך לחפש ובהצלחה עם הרשויות.
התרעות פיקוד העורף