על הפעם שבה טסתי לרומא לבדי. סיפור לשבת | מרסל מוסרי

פעם הראשונה שבה הייתי ברומא הייתה בשבוע האחרון של ירח הדבש שלי, שנמשך כשלושה שבועות. עברנו את אמסטרדם, ברלין, היער השחור, והסיום היה ממש אל מול מזרקת טרווי.

אף אחד מאיתנו לא זרק מטבע אליה ולא ביקש כלום, היינו יחד 24/7 במשך שלושה שבועות, ושם הבנתי בפעם הראשונה והכמעט־הולוגרמית עד כמה הפערים בינינו גדולים, ענקיים, ואף שאנסה לעשות לזה רומנטיזציה יפה שהקוראים (ובעיקר הקוראות שלי) אוהבים לקרוא, בסתר ליבי אדע כמה ההתחזות גדולה וזמנית.

ביום השני, באחת מהסמטאות היפות ליד קמפו די פיורי, הוא רכש לי טבעת מוזהבת ויקרה שמתלפפת על כל האצבע ובקצה שלה יהלום. אני עדיין עונדת אותה באירועים או במפגשים שווים. לא מזמן אמרה לי מישהי שזה תוקע את המזל, כל תכשיט שקיבלנו מאהבה שחלפה, ושצורתו סיבובית או עגולה, משאיר אותנו לבד.

“תזרקי את התכשיטים ממנו, תעשי קצת כסף", אמרה לי באותה הנשימה. מיותר לציין שזה לא יקרה, התכשיטים האלו מדהימים, הם נרכשו באהבה וביזע רב, ובבוא העת, ונקווה שעוד 90 שנה, יעברו לבתי. היא תחליט מה לעשות עימם.

ביום השלישי ברומא הבטנו זה על זה, הוא אמר “אולי נחזור?", ואני הנהנתי בהסכמה וחיפשתי לנו טיסות. בערב כבר היינו בישראל, הוא הלך לענייניו ואני יצאתי, כבר לא זוכרת לאן, העיקר להתקרר רגע ולהשכיח את הפער הגדול שחבט שם, בעיר הרומנטית בעולם, לשנינו בפנים.

הפעם השנייה שבה הייתי ברומא, הייתה עם חבר טוב שהיה לי בעבר. לחברות איתו דווקא לא עשיתי רומנטיזציה, הוא באמת היה חבר טוב ואפילו כתבתי ספר בהשראתו, אבל החיים כמו החיים, לקחו את שנינו לכיוונים שונים. גם בטיול הזה לא הזדמן לי לפגוש את רומא הרומנטית, אבל כן שתינו המון יין, אכלנו בלי הפסקה, ואפילו התווכחתי איתו כשרצה להיכנס למוזיאון החמישי במספר באותו היום. בסוף התפשרנו על חצי שעה במוזיאון בשבילו ושלוש שעות ברחוב הקניות הראשי בשבילי.

בטיסה הביתה, שגם היא הוקדמה, כי לגפן, שהייתה אז בת פחות משנה, היה חום גבוה, נשכתי שפתיים ונשבעתי לעצמי שהפעם הבאה שאגיע לעיר היפה הזו שאני לא מצליחה לממש עד תומה, תהיה רק כשחיי יהיו נטולי דאגות, חופשיים יותר וכשבידי יאחז בחור שאוהב בכל הלב, כמו שסופרות שלא מתחזות, אוהבות וכותבות.

בפברואר האחרון, קצת אחרי שחזרתי עם גפן מתאילנד וקצת לפני שנדם ליבה של אמי ונותרתי יתומה מאם ועצובה מדי, הציע לי חבר טוב, שפעם אהב אותי עד שהבין שאני לא מסוגלת לאהוב חזרה כי הכל עוד מדמם ופצוע, לבוא איתו לרומא. “חדרים נפרדים, אני מבטיח", אמר, “אסגור לנו?".

אני אוהבת אותו מאוד, הוא אבא נהדר לילדיו, נחבא אל הכלים, לא מתפאר במה שיש לו, ובפעם האחרונה שהייתה לי שפעת, הגיע עם מרק אטריות וקרפלך מהקיטון בת"א לרחובות. “יאללה, תסגור לנו", אמרתי, ורגע לפני שלחץ על “תשלום", ארגנו אני ואחותי לוויה, ובמקום לשתות איתו יין מקומי ולאכול איתו ארטישוק יהודי באחת ממסעדות הגטו, נפגשנו בלוויה, הוא הביא המון עוגיות ושתייה.

“עוד ניסע", אמרתי לו. “עזבי את זה עכשיו", לחש וחיבק אותי. והנה חלפו להם כמה חודשים, ושוקי הכריסמס התחילו לצוץ לי בכל מיני רשתות חברתיות. קיבלתי חשק, וגם ככה העברתי דירה לבד, עבדתי בלי הפסקה, אני אמא טוטאלית, מגיעה לי מנוחה של שלושה ימים. “אולי עכשיו?", כתבתי לו.

והוא הזמין כרטיסים, ואז אמא שלו התאשפזה במצב לא להיט והתיישבתי לבדי במטוס, והוא לא הגיע. אין, יש לרומא משהו אישי נגדי. הוא כל כך התבאס, וכאב לי עליו, כי חיכה לזה והזמין מקומות ובדק ותכנן, אבל אמא שלו איתו. “נצל כל שנייה וחצי איתה", כתבתי לו, “יש מלא חתיכים ברומא, אל תדאג לי".

ואף שאני רגילה לטוס לבד ואפילו מעדיפה את זה, למעשה ב־90% מהמדינות שבהן ביקרתי הייתי לבד, קצת התבאסתי. כי הפעם נסעתי בלי שום כובד של נישואים כושלים, או תינוקת קטנה בבית ששילמתי 800 שקל ליום כדי שמטפלת חמה תשמור עליה.

הפעם נסעתי אחרי שלמדתי לבקש, אחרי שחברות שלי, שני, ליטל, מור צעקו משמחה: “סוף־סוף, מה להכין לה? מה היא אוהבת? היא תישן עם הבנות או שהיא צריכה חדר לבד?". זו הפעם הראשונה שקיבלתי תמונות של גפן מחויכת, אהובה, עטופה, וחשבתי שלהיות ולחלוק עם מישהו את כל הטוב הזה, בפרט אחד כמו איתי, הבחור שאיתו הייתי אמורה לנסוע, יכול להיות נהדר ולאפשר לי בפעם הראשונה להתעטף בתוך זרועותיה של עיר האוהבים הזו.

לקחתי לי דירה קטנה בשכונת טרסטוורה. פאולו בעל הדירה פגש אותי שם, הלוקיישן היה חלומי, הכל צבעוני, דלתות ענקיות מעץ כבד וחלונות יפים מעץ קל, מסעדות קטנות ובתי קפה פזורים, ושקט נעים ואלגנטי לאוזניים. משהו התחיל להתעורר בי, הנחתי את המזוודה, אמרתי לפאולו, שהתעניין באנגלית רצוצה בנו ובפלסטינים, שכבר יש שלום ושהכל מאחורינו, כי לא היה לי כוח להסביר וירדתי למטה, שומעת אותו צוחק מאחוריי, הוא איטלקי, הם חרטטנים כמונו, אחד מזהה אחת.

שוטטתי כל כך הרבה ברגל, אכלתי סלמון, ותפוחי אדמה עם ברוקולי, כי פסטות לא עושות לי כלום. ובערב, כשעייפתי כל כך, בדיוק כשניסיתי לתפוס מונית חזרה לשכונה, ראיתי כנסייה פתוחה ומוארת בהמון־המון נרות, לא מראה שגרתי. הלכתי לכיוונה, גיליתי שהנרות לא אמיתיים, אלקטרוניים כאלו, ובכל זאת, האירו כל כך יפה על ציורי הקיר והמונומנטים. בחורה מתולתלת שעמדה בכניסה שאלה אותי משהו באיטלקית. “אינגליש", ביקשתי ממנה. “את למופע?". שאלתי “איזה מופע?", היא הושיטה לי עלון “אנחנו ממש תכף מתחילים".

שילמתי לה 20 יורו ונכנסתי, היה זה מופע של שני זמרי אופרה ופסנתרן. הם שרו קטעים נבחרים מ"לה טרוויאטה" ומ"מדאם באטרפליי" ועוד כמה פסקולים של סרטים איטלקיים מוכרים. המוזיקה הייתה ערבה לאוזניי, מאוד אפילו, אבל הסצינה, כל המסביב, והפסנתרן, שהיה פנומנלי, התחילו לעורר בי את רומא שביקשתי לעצמי. ובין כל אלו, בלט אחד, שעליו אני כותבת מבלי להתחזות, כי בשנים האחרונות כשאני כותבת על עצמי ולא על דמות שאותה אני בודה, האמת חייבת להיות איתי, אחרת אגעיל את המקלדת. שמו מאסימו, הוא איטלקי, גדל בדרום רומא ואחרי שהתחתן עבר למרכז, וכשהתגרש נשאר במרכז, כדי להמשיך לפגוש את ילדיו ולהיות הורה פעיל.

מאסימו הזה, הגבר האיטלקי שאנחנו מדמיינים, בעל שיער שופע שמעט שיבה זרקה בו, אף מחודד, עיני חתול והחיוך הכי יפה שראיתי בחיי, הסתכל עליי בכל פעם שהטנור קצת זייף כי הגיע עם צרידות, בכל פעם שמנחה הערב זרק בדיחה קולקטיבית ושחוקה כדי שתצחיק את כל התפוצות ובכל פעם שליבי עמד להתפקע כשאנדראה, זמרת האופרה, שרה על אהבה נכזבת בשפה שלא הבנתי, אבל העיניים והמימיקות שלה הסבירו לי הכל.

ומתישהו אזרתי אומץ והשבתי לו מבט.יותר מזה, אפילו כשלא הסתכל עליי העזתי אני להסתכל עליו. וגם אחר כך, כשהכל הסתיים והכרחתי אותו לצלם אותי כשמאחוריי הנרות המדומיינים, הבטתי עליו במקום על העדשה, וגם אחרי כל זה, בבר יין קטן, כשגילה לי שהכוס הגדולה שבה הוגש הטירמיסו שהזמין לנו מייצרת עוד טירמיסו, וחשבתי שהוא בודה ואז הניח את ידיו הגדולות על ידיי הקרות, עטף אותן ויחד פתחנו את החלק התחתון בכוס, והנה, עוד טירמיסו.

וכמו ילדה במופע קוסמות פערתי את עיניי ואמרתי “וואו", בתגובה אותנטית לגמרי. הוא צחק, וגם אז, לא עזבתי את עיניו. בבקרים, כשהוא עבד, ביקרתי בהמון מוזיאונים, חנויות קטנות עם הפתעות יפות לגפן ומופעי רחוב. ובערבים, אחרי ששב לביתו והתקלח, יצאנו לשוקי כריסמס, אכלנו ערמונים, כל אחד מאיתנו שוחח בווידיאו עם בנו או בתו ונתנו כמה יורואים לסנטה קלאוס כדי שיגיד את שמם וצחקנו המון.

והיום זה היום האחרון שלי פה ברומא, והוא מכין לשנינו ארוחת ערב. למרות הרומנטיקה של העיר, חוץ מלאחוז ידיים לא עשינו כלום, הוא ג'נטלמן מהסוג הישן, זה המופיע בספרים שהבאתי עימי ולא היה לי זמן לקרוא. קניתי יין טוב, אף שהפציר בי לא להביא כלום, ואפילו עשיתי פן במספרה קרובה לדירה שלי. לא יודעת מה יקרה הערב, מה שיביא איתו יביא, והעיקר שסוף־סוף חוויתי את העיר הזו כמו שביקשתי וסימנתי וי עליה.

ובכל זאת, אתמול, אחרי 18 אלף צעדים שצעדתי, מקלחת חמה ובפיג'מה מפנקת, שכבתי תחת השמיכה והרעב הציק לי, אני רוצה עוד מהעיר הזו, עדיין לא מספיק לי, סוף־סוף הבנתי את פירוש המשפט בשלט הצבעוני בכניסה לדירה הקטנה של פאולו החמוד “לרומא - חיים שלמים לא מספיקים".

הערב אשאל את מאסימו איפה נרשמים לעוד חיים, עד עתה, החתיך הזה עם העיניים המדברות, ענה לי על הכל.