אין ספק שהיה סוחף ותזזיתי, אבל אם אתה סובל מבעיות ראייה ושמיעה כמו שלי, סרטים כאלה הם עינוי. בלי לשים לב לגמתי יותר מדי מדלי הקולה, מה שהפך את השעה האחרונה לכאב פיזי של ממש. יותר קשה בעיניי היא העובדה שבשנים האחרונות מתנהלים חיי בין טקס אוסקר אחד למשנהו, במהירות שאין ביכולתי להאט אותה. זה מפחיד. זה גיל שבו אתה תוהה כמה עונות פרסים נותרו לך.
מה שמזכיר לי התנגשויות חזיתיות עם התרבות הפופולרית של ימינו. הקודמת הייתה במיין, בעידן הפרישה שלי מהציוויליזציה. באחד הלילות ביקרה אצלנו ניידת מהמפלג להאחדה תרבותית/אגף הכפייה. בדרך כלל לא ראו אצלנו משטרה, חוץ מניידות שעצרו תיירים שיכורים שעברו על המהירות המותרת בעיירה.
את שריף סוויני לא ראינו מאז השריפה באסם של הגפהארדים; את השוטרת אלן זכרנו שהגיעה אלינו בבוקר שבו התעוררנו לגלות שניפצו את השמשה האחורית של מכונית ששכרו חברים מישראל. אנטישמיות? השוטרת אלן לא ידעה מה זה.
סוויני ואלן עמדו מחוץ לדלת המטבח וחיכו להפוגה בהמולת הצרצרים ובהמיית הלילה ("השועלות מיוחמות", ציין שריף סוויני בענייניות יבשה) כדי להכריז על מטרת הביקור. "רשום אצלנו", אמר סוויני, "שאף אחד ביחידת המגורים הזאת לא רכש את 'הארי פוטר' החדש. זה נכון?".
בטריטוריה מוכרת יותר אני מנחש שתגובתי הייתה וכחנית וקולנית מיד אחרי שהייתי מוודא שלא מצלמים אותנו במצלמה נסתרת. משום שהייתי מודע להיסטוריה עתיקת יומין של אנטישמיות מושרשת והיעלמויות מסתוריות באזורנו, כולל חטיפות בידי חייזרים, בחרתי בציניות. אנגלוסקסיים לא מבינים ציניות.
"לא ערכתי סקר", עניתי, "אבל אני משער שהמידע שבידיך נכון. לא מתגורר בבית כרגע אף אחד מתחת לגיל 50. אם אינני טועה, בני הצעיר קרא כמה מהספרים הראשונים עד שנמאס לו". אלן רשמה בחריצות "נמאס לו" עם קו עבה מתחת.
"אני נראה בן 50", אמרתי. "אבל מרגיש בן 60. יש מי שטוענים שאני מת קלינית". אלן רשמה בחריצות "מת קלינית". לא היה צריך להתאמץ לראות בעיניה את המבט החומל שהקדישה לרעיה שבעלה הוא ככל הנראה שבר כלי מיני.
"אדוני אינו צריך לנקוט בטון כזה", אמר סוויני וצעד לאחור, הרפה את זרועותיו וניסה לפתוח את נרתיק אקדחו מבלי לעשות מזה עניין גדול. "אנחנו לא ממשטרת ההגירה. אנחנו אפילו לא רושמים דוחות. זאת בדיקה מקדמית בלבד. השכנים ממול הסכימו לחתום לנו שעד סוף החודש הם יראו את 'הסימפסונים' ואת הפרק האחרון של שודדי הקאריביים ב'פיי־פר־וויו'. הם לא מחמיצים אף פרק של 'אמריקן איידול'".
ב"ניו יורק טיימס" קבעו לאחרונה שהקפיצה בעקומת הקריאה אצל בני נוער עקב ספרים פופולריים כמו "הארי פוטר", אינה מבשרת על שינוי בהרגלי הקריאה בקרב הצעירים. הם עדיין אינם קוראים. "הארי פוטר" נצרך כמו שנצרכים אייפונים, סימפסונים, קאריביים ומהיר ועצבני. מתוך בולמוס.
אתה חי את חייך כאשר אתה נשאב לשיטפון הבון־טון הפסבדו־תרבותי. אתה יכול לבעוט, לצעוק ולהילחם על חייך ועל העדפותיך; או שאתה יכול להיכנע לזרם ולהניח לו לשאת אותך. בשיעורי הישרדות מלמדים אותנו לא להילחם באלמנטים, אלא לזרום איתם. להשתמש בכוחם נגדם. הכוח - כמו הרשע - טמון במספרים האבסולוטיים.
אף אחד אינו רשאי לקבוע איזה תור לצריכת מותג תרבותי הוא התור הנכון. אני יכול לטעון שאחרי שבעה ספרי "הארי פוטר" והתעשרותה הפורנוגרפית של הגברת רולינג, לא נולד שום דבר משמעותי טוב, מתקן דרך, תרבותי ושוחר ערכים, מהמפגש בין הפנומן, המחוללת שלו וקהלה.
זה עניין פרטי למדי, אבל ההעדפות התרבותיות שלי בתחומים שונים - תמיד היו פרברטיות. אינני יודע מה גרם למה, אבל סירבתי להימצא במספרים, כלומר להיספר. מטריף אותי שכל פעם שאנו משלטטים בטלוויזיה, העדפתנו נרשמת. זה דומה בעיניי למישהו שהולך איתכם לשירותים.
הרעש וההמולה שבהם ממיטים עלינו בשנים האחרונות את מנות הקרב התרבותיות שלנו, מעניקים לחוויה תחושת מלחמה. התור בחנויות האלקטרוניקה לאייפון, פלייסטיישן ונינטנדו. התור בקולנוע ל"לילו וסטיץ'". היכולת של מסות קריטיות לשבור קופות ולייצר הכנסות מטורפות בסופשבוע אחד.
כאשר בייבי־בומרס מרחמים על עצמם, הם צופים ב"החברים של אלכס". ב"נזקים" עוזרת קלוז להגדיר מה קרה לנו. כיצד הפסיקו לספור אותנו. קלוז הגיעה לסדרה משום שגם אותה הפסיקו לספור ומשום שהטלוויזיה היא הקולנוע של המאה הזאת. בעוד הקולנוע יכול להעמיד שלושה־ארבעה סרטים גדולים בשנה, הטלוויזיה מעמידה כמה סרטים כל שבוע. היא נבחנת בשברי אחוזים. טלוויזיה היא עסק לכל החיים.
שנים רבות מדי השתתפתי במשחק. אני כה ותיק בעסק הזה, שיצא לי לכתוב על "מיאמי ווייס", "טווין פיקס" ו"שלושים ומשהו". שלא לדבר על "דדווד" ו"הסופרנוס". גם אני חושב ש"הסופרנוס" הייתה אחת מיצירות המופת הטלוויזיוניות הגדולות של כל הזמנים, אבל לצערי הגזמנו. גברת אחת בעיתון ישראלי מלהגת שנים על כל דבר טלוויזיוני מאמריקה, תוך שלעיתים נדמה - לפעמים היא מודה בכך - שהיא כותבת על מה שטרם צפתה בו.
זהו ז'אנר עיתונאי שאינו קיים. בשביל זה יש עורכים. אי אפשר להרשות לעיתונאי לגלגל תיאוריות יצירתיות ולהתפלסף על מאפיה ותקשורת, תוך שהוא מצטט מעשרות מקורות מתורגמים שאותם תפר, מעשה טלאים, למין היגד מקורי. הגברת יורה את האמירות הפסבדו־מקוריות הללו, כמו היו ניתוחים מבריקים יצירי מוחה.
למה לכתוב על הפרקים האחרונים לפני שראית אותם? נכון שהחוויה אוניברסלית וגלובלית, אבל ניתוח פרטני של כל פרק? אני מבין שזאת עיתונות חתרנית, אבל גם זו זקוקה לגבולות. האחריות הזאת, להאכיל בכפית קהל של גדיים פועים פירורים של מוצרי תרבות אמריקאיים, היא כפוית טובה וחרב מתהפכת. היא מקצועית בערך כמו הריאיון הטלפוני.
הטילו עליי פעם לראיין את הסופר סקוט טורו בטלפון. הוא היה במשרדו בשיקגו. שוחחנו כחצי שעה והוא ענה על שאלותיי. הייתי כה מוטרד מהשיחה ומהאפשרות שדיברתי עם סטאז'ר, שתנאי מתלה שלי הוצג לפני השיחה: דרשתי שטורו ישלח פקס המופנה לעורכי, שבו הוא מאשר ששוחח עימי טלפונית לצורכי ריאיון. כך היה. המינימום שעל הקורא לדרוש מכתבי תרבות, הוא מסמך נלווה שבו הם מצהירים שצפו בתוכנית הטלוויזיה שעליה כתבו.
יצירות המופת האמיתיות בקולנוע, בטלוויזיה, בספרות ובמוזיקה אינן באות לתודעת הצרכן בתרועת כלי הנשיפה המלוות היום את הקטנה בנפיחות המשווקות באגרסיביות. יצירות מופת מתגנבות למדפים ולמשבצות הצפייה. ג'נטלמן אינו מסגיר עם כמה נשים שכב וכמה ספרים הוא קרא. בשנה האחרונה קראתי ספרים כה רבים וטובים שאני מקבל צמרמורת כאשר אני חושב על הספר הבא. אף אחד מהספרים הללו לא נידון בהרחבה בשום מקום. זה לא אומר שלא כתבו עליהם דברים טובים במוסף הספרותי של ה"ניו יורק טיימס" ובעיתונים אחרים. אבל הם לא סחפו איתם עדר של מעריצים צוהלים ומתמוגגים מהגרסה הקולנועית; הם לא ניתחו עד זרא ספר ילדים מנוגב מערך מוסף; הם לא חגגו את פועלו של מאפיוזו רצחני כמו היה אלברט שווייצר.
הכרתי פעם מישהו שנהג לתאר במשך שעתיים כל סרט ג'יימס בונד שראה. הוא לא היה אדם בלתי אינטליגנטי. הוא היה ההוכחה שגם השור המוצלח ביותר מעדיף לרוץ במרכז העדר. איכשהו לשוחח איתו על ג'יימס בונד, לא היה בלתי נסבל בזמנו. היו זמנים שהיה חן בלמצוא טעם משותף. זה היה לפני בוא הזדון.
פעם חזרתי בטיסה מאירופה עם אוהדים של מכבי תל אביב בכדורסל. חצי מטוס החזיקו את הספר האחרון של רם אורן. החצי השני את האחרון של הרלן קובן. יש לפחות 20 סופרים בעברית טובים יותר מאורן. יש לפחות 30 סופרי מתח טובים יותר מקובן. אף אחד מהם טרם תורגם לעברית.
כ־ו־ל־ם היא אחת המילים המקוממות ביותר בשפה. "כולם" היא ניסיון לקבוע שיש דבר כזה. כולם. אדם ברוך כתב פעם על משפחתו ושורשיה וכינה אותה בשם אנשים "כמונו". אחר כך הוא חשב קצת, כהרגלו, והוסיף, "אפילו אנחנו לא יודעים מי הם אנשים כמונו". אבל כולם הם כולם.
כולם הארי פוטר. והסימפסונים. והרובוטריקים. ופיראטים. וסופרנוס. וכולם מבינים עד כמה חשוב שכולם חוו את אותה חוויה באותו רגע עצמו. כולם עמדו מעבר לכתף המגיש כאשר פתח את המעטפה. אני שונא את "כולם". "כולם" היא פיקציה אד־הוק. לא כולם רוצים שלום. לא כולם קוראים "ידיעות". לא כולם צופים ב"כוכב נולד".
עונת החגים עומדת בפתח. תכף יפילו עלינו את הסדרות של הסתיו, הסרטים של חג המולד והספרים של החורף. לפעמים צריך להיכנס לטנק, למין בונקר תרבותי, ולסגור את המדפים. הכל כל כך מיוחם ודוחק ודחוף ומזיע. ידיים כה רבות נוגעות במוצר לפני שהוא מגיע אלינו. טביעות אצבעות כה רבות נותרות בגווייה. הפריוויואיסטים. המבקרים. היחצנים. מגישי תוכניות האירוח. כולם רוצים להגיד מה הם חושבים ולקלוע לטעמם של אחרים. זה מין עידן כזה שבו כולם רוצים להיות חברים. להיות בסדר. אני מעדיף לשבת בלילה ולהקשיב לשועלות מיוחמות ולקרוא ספר שלא אנסו אותו בפרהסיה.
התרעות פיקוד העורף