במסגרת התופעה ניכרת הכאה מאוחרת על חטא – אך בלי קבלת אחריות אישית. קל יותר לדבר על "טעויות מערכתיות" מלומר "אני הייתי חלק מהתהליך". כך מתקבלות גרסאות רכות: "המערכת מורכבת", "הכוונות היו טובות", אבל אין בעלות אמיתית על המעשה.
התקשורת נותנת במה לשרי עבר ודמויות מוכרות. מורות, מנהלים, אנשי מקצוע בפריפריה, עובדים שמכירים את המערכת מבפנים, כמעט אינם נשמעים. מי שבנה את הסיפור גם מספר אותו.
בלב הסיפור ניצב מנגנון אחד: גפ"ן – גמישות פדגוגית ניהולית. על הנייר מדובר בתקציב גמיש. בפועל, זהו שוק דיגיטלי שבו בתי ספר רוכשים תוכניות מגורמים חיצוניים במקום לפתח פדגוגיה פנימית. כך הפכו בתי הספר מצוותים חינוכיים למרכזי רכש. המנהל נעשה רוכש שירותים, המורה מפעיל תוכנית, והתלמיד – דאטה. כשהשוק נכנס לחינוך, החינוך יוצא מהחינוך. פירון יודע לדבר חינוך, אבל לאורך פעילותו הפוליטית תמך בפתיחת שערי המערכת לגופים פרטיים.
הפרטת החינוך היא בחירה של ממשלות, אגפי תקציבים ועמותות שהציגו את המדינה כ"לא יעילה" ובמקביל דחפו עוד ועוד שירותים לשוק. התוצאה: חינוך של עניים מול חינוך של עשירים, כיתות צפופות ומורים מותשים, תשתיות מתפוררות, פערים מואצים בין רשויות חזקות לחלשות, הורים שנאלצים לממן תגבורים פרטיים, מורים שעוזבים ומקצוע שאיבד את מעמדו.
יש להחזיר את האחריות למדינה. מערכת פדגוגית תקינה ותשתיות אינן מוצרים לרכישה. חשוב לחזק את מקצוע המורה – בשכר ראוי, בהכשרה איכותית, בהתפתחות מקצועית ובפחות בירוקרטיה. ראוי לשקם את החינוך הטכנולוגי במעבדות חדשות, בציוד מתקדם ובהכשרת מורים. ולסיום, יש להוציא את החינוך מהפוליטיקה האישית, ולהקפיד על רציפות של מדיניות בין שר לשר.
התרעות פיקוד העורף