ימי החנוכה והדלקת הנרות עוטפים אותנו במישורי חיינו השונים באור של תקווה ושמחה. חג החנוכה צרוב בזיכרון הקולקטיבי של עמנו לאורך הדורות והוא נושא עימו מסר חשוב: “מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך” (רבנו בחיי, ספר חובות הלבבות).
לאחר שנים של מאבק פנימי, הוא פנה לעזרה מקצועית, החל בתהליך שיקום, הקים משפחה, והיום הוא מספר את סיפורו בפומבי. המסר המרכזי שלו הוא שיש להוציא לאור את "המחלה השקופה" מתוך החושך והבושה. כך הוא אומר: "הדבר הזה גדל בחושך, בבושה, בדממה. אבל מת מהר מאוד באור. והאור זה אנחנו".
"המחלה השקופה", הפרעת דְּחָק פוסט־טראומטית, אקטואלית מאוד, לצערנו. היא קיימת בקרב 35% מפצועי צה”ל במלחמת "חרבות ברזל". הדיאלקטיקה של הבושה, בין הסתרתה בחושך ובין חשיפתה לאור, נפוצה אף היא. אנו יודעים, תוך שימוש במנגנוני הגנה שונים, להסתיר את הבושה מעיני כל, מחשש שהחשיפה תשפיע עלינו לרעה. אך חשיפת הבושה לאור ושיתופה עם אחרים עשויים להקל עלינו.
כבר בתנ"ך, כבר בפרשת בראשית, נכתב: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד". בקמטי הפסוק נבראה גם הבושה של החושך, המאופיינת בהסתרת הבושה ובאי־גילויה. אבל בריאת האור בפסוק מאפשרת גם את החשיפה והגילוי, ומכאן את הקריאה: אנא, הבינו אותי, היו שותפים עימי למסע ההתמודדות עם מרכיבי הבושה שלי.
התרעות פיקוד העורף