אני נכנס בדלתות הזכוכית. הן נסגרות מאחוריי, ואני מביט קדימה ורואה את שדה הקשישים שיושבים על הכיסאות ליד חדרי הרופאים בתנוחה של מי שמחכים כאן כבר פחות או יותר מהכרזת המדינה בה' באייר 1948. אני רואה גם את פקידות הקבלה העייפות מאחורי הדלפקים ואת ההמון העצבני ליד עמדת האחיות - לשם מגיעים אנשים על הקצה בצום לבדיקות דם. הם מחזיקים כולם פתקים של מספר התור שלהם, שהופך לדבר החשוב בעולמם באותם הרגעים. ברקע אפשר לראות גם את נחיל האנשים הזורם לבית המרקחת.
אני מביט על כל זה, ואני כבר מרגיש את ההקלה וחיוך עולה על פניי. תחושת השחרור זורמת בעורקיי, ואני פוסע אל עבר חדרו של רופא המשפחה שלי, שהוא כמובן אחד האנשים החשובים בחיי.
ללכת לקופת החולים זה לא כמו שום מקום אחר שאתה הולך אליו. כשאתה נכנס לקופת החולים, אתה בעצם נכנס לבועת זמן והעולם נשאר בחוץ. כאן, בממלכת רופאי המשפחה והאחיות, למציאות יש טעם שונה, והטעם הזה הוא הטעם האהוב עליי.
אני מאוד אוהב להתיישב על כיסא ליד חדר הרופא, ואני כבר יודע מה הולך להגיע בוודאות מוחלטת - אחד הקשישים שיושבים על הכיסאות ישאל אותי "למתי אתה?". כאן מגיע החלק האהוב עליי, ואני נוקב בשעה שהיא חמש דקות לפני השעה האמיתית של התור שלי. אני יודע שאין דבר כזה בקופת החולים, כי הרי התורים מחולקים לפי 15 דקות לכל פציינט. מה שקורה אחר כך הוא שאותו שואל קם מייד והולך לכיוון הלוח עם דף התורים היומי והוא מעיין בו ורואה שאין בכלל שעה כזו, ואז הבלגן מתחיל.
"אין שעה כזו, זה לא יכול להיות", הוא יגיד בזעם. ואז אני אתעקש על השעה, וכאן יגיע הרגע שהוא ישאל אותי איך קוראים לי כדי לבדוק את זה בדף התורים. כאן אני אמציא שם שכמובן לא יופיע בדף, ואז המהומה כבר תתפוס ממד פומבי כשהוא יפנה אל עבר שאר היושבים הממתינים לתורם ויכריז מרוגש: "מה שקורה פה זו שערורייה, זה לא הגיוני".
ואז המהומה תקום. "לא פלא, הם לא יודעים לעשות פה שום דבר כמו שצריך בקופה", יגיד אחד מהיושבים בזעם. "צריך לשלוח מכתב תלונה להנהלה הראשית", יגיד אחר. כאן תמיד יהיה הרגע שבו אחד הממתינים יאמר, כשהוא על סף שבירה: "בסך הכול באתי לקחת מרשם ואני כאן כבר שעתיים וחצי מחכה, ועכשיו אתם אומרים לי שהרשימה הזו בכלל לא נכונה. כל מה שאני צריך זה שהוא ישנה לי את המרשם, כי הוא כתב לי מינון לא נכון, עדיף כבר לא לקחת את הכדורים האלה ולהסתכן בהתקף לב".
באותו הרגע אגיד אני "כל פעם זה אותו בלגן כאן במרפאה", ואני אקבל את המבטים המזדהים של כולם. ואז ארגיש את זה, את תחושת הביחד המיוחדת שיש ליושבים והממתינים לרופא המשפחה בקופת החולים. לו הייתי צייר, זה מה שהייתי מצייר כל חיי - אך ורק ציורים של חדרי המתנה לרופאים והממתינים שמחכים שם. ולו הייתי יזם הייטק, כמובן שהייתי יוזם אפליקציה של שידוכים לפי קופות חולים וקביעת דייטים בחדרי ההמתנה בעת ההמתנה לרופא. כי אם אתה רוצה לפגוש את האנושות בצורה האותנטית, אתה תפגוש אותה בהמתנה לרופא המשפחה. כאן, בעת ההמתנה לרופא עם הפתק של מספר התור ביד, זו האמת, כל השאר זה קולקציה של רגעים מזויפים.
התרעות פיקוד העורף