גם "בהתחשב במצב": מותר להיות שמחים - ולספר על זה לכל מי ששואל | טליה לוין

כמה טוב לשמוח בשמחתו של מי שעונה "מדהים" או "נפלא" כשהוא נשאל לשלומו, בלי להיות ציניים ובלי להסתייג. אז הנה - כן, עכשיו אני מאושרת

טליה לוין צילום: ג'רמי לדנר
אנשים שמחים
אנשים שמחים | צילום: אינג אימג'

כמה נדיר לפגוש במחוזותינו מישהו שכששואלים אותו "מה שלומך?" עונה "מדהים". כמה טוב לשמוח בשמחתו של זה שמדהים לו בחיים, בלי להיות ציני לגבי המדהימות ובלי לתהות "איך זה שכל כך מדהים לך?" או להוסיף את המשפט "בהתחשב במצב", כמו שהתרגלנו לעשות.

האם המדהימות היא בעיני המתבונן? האם יש חוקיות לתזמון של שמחה ותחושת אושר? ומה זאת אומרת "בהתחשב במצב"? עד כמה חמור צריך להיות מצב כדי שנצטרך להתנצל על מידת הסיפוק שלנו מהחיים? האם יש טבלה שלפיה אפשר למדוד אושר אישי מול אושר לאומי? והאם בכך שבחרנו לחיות במקום הזה נועדנו לנצח להיות תלויים רגשית במצב האומה?

אני שואלת כי לפעמים נדמה לי שבחוקה הישראלית הלא כתובה לענייני מצב הנפש, יש המון סייגים לתחושת אושר עילאית פרטית. לפעמים נדמה לי שצריך להוציא רישיון לאושר שלא תלוי בדבר, ושיש צנזורה נסתרת למילים חיוביות שנאסרות לשימוש בתקופות מסוימות. נניח, אל תאמר שמדהים לך ונפלא לך, תאמר "סביר" או "אני בסדר", זה יותר מתאים לאקלים הישראלי. או כמו שיהודים אוהבים לומר כשלא רע להם אבל גם יכול להיות יותר טוב, "ברוך השם" ולא מוסיפים דבר אחרי זה.

אותו האיש שמדהים לו ברמה האישית בתקופה זו, שיתף את האושר הזה איתנו בפרץ התלהבות. הוא ציין שלא רק שזו התקופה הכי טובה בחייו, הוא גם בתקופה כלכלית פורחת, שזה בכלל טאבו במדינת ישראל. אסור לך להיות מאושר, אלא אם כן סבלת ממש לפני כן, או שאתה מאושר רק בהתחשב במצב. ואסור לך גם להיות בתקופה כלכלית טובה, כי זה לא יכול להיות כשהמחירים פה הם שערורייה, ואתה כנראה פריבילג שקיבל ירושה, אחרת זה לא הגיוני.

כשעיניו של אותו מכר אורו כשהוא דיבר על האושר הפרטי שלו, על האהבה המאוחרת שניצתה בחייו ועל ההגשמה המקצועית שסוף-סוף הגיעה, כך אורו גם עינינו מפרגון אמיתי ומלא. משהו בשמחה של זה שלא הכרתי עד לאותו מפגש הרחיב לי את הלב.

פתאום, בן רגע שתקנו כולנו. כאילו משהו בהצהרת האושר הזו הרג את המשך השיחה. כל אחד שקע במחשבותיו שלו, כאילו חיפש את המיקום שלו על גבי סקאלת האושר. המראיינת שבי הייתה חייבת להעיר שזה מקסים שאדם מאושר לא מתבייש להפגין את האושר שלו החוצה, ושכמה חבל שזה נדיר פה בישראל.

ועוד יותר חבל ובעיקר עצוב שתמיד הלאומי שזור בפרטי, ושגם אם מישהו במקרה מצליח להתנתק מהקושי הגלובלי ונפלא לו ברמה האישית, הוא מתבייש להודות בכך, או חלילה מפחד שיעשו עליו עין הרע, כי לכאורה כל כך רע פה לכולם, ומי זה החצוף הזה שמאושר וטוב לו ואפילו יש לו כסף. כמה מעוותת המחשבה שהאושר הפרטי שלך יכול לפגוע במישהו אחר, במקום לתת לו השראה או להדביק אותו בשמחה?

אמרתי לאיש שאני שמחה בשבילו, ושיתפתי במבט המצמית שנתנה לי לאחרונה מכרה שלא ראיתי זה זמן רב. נפגשנו במסיבה, וכשהיא שאלה לשלומי, עניתי לה ששלומי נפלא. "וואו", היא מייד ענתה, "מה כל כך נפלא לך?". נאלמתי דום. רגע לפני שהרגשתי צורך להתנצל ולהוסיף איזו אמירה צינית או לסייג ש"סוף-סוף נפלא לי" - עצרתי. כן, נפלא לי ברמה האישית, ואני לא מתכוונת להתנצל על זה או להסביר שהיה לי ממש, אבל ממש גרוע לפני כן לכן "מגיע לי" שיהיה לי נפלא עכשיו.

כשהייתי ילדה, הייתי כל הזמן מחייכת. לא תמיד בנסיבות טובות, לא כי באמת היה לי טוב. בבית הספר למשל. הרבה פעמים החיוך שימש לי מסיכה מול העולם, סוג של ריצוי את הסביבה, כזו שבאה לומר "אני סבבה, קל איתי, אני לא רוצה להכביד עליכם".

לא פעם היו מעירים לי על החיוך הזה בכל מיני נסיבות, וגורמים לי לחשוב שחיוך זה שלילי. כל החיים שמעתי הערות כמו: "מה כל כך מצחיק", "מה כל כך משמח", "את מחייכת כל הזמן, לא?" ועם הזמן הבנתי ששמחה היא תכונה שמעצבנת אנשים, שכנראה מפגישה אותם עם מקומות שהם לא רוצים להתמודד איתם.

בסוף למדתי לחייך רק כשזה בא מבפנים. לקח לי המון זמן לסנכרן את שריר השמחה הפנימית עם שריר החיוך ולהשתמש בו רק כשצריך. אז עכשיו אני מחייכת כי אני מאושרת, ולפעמים רק מתחשק לי להדביק באושר הזה את העולם.

תגיות:
ישראל
/
אושר
/
מלחמת חרבות ברזל
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף