מי אני? האם אני רק מערכת שרירים, לב, ריאות, כליות ועוד כמה איברים כרוכים יחד באותה מעטפת עור? מה מבדיל אותי מכל אחד אחר? סך כל הזיכרונות שלי, המעשים שלי בעבר, התוכניות שלי לעתיד וגם היכולות המיוחדות שלי, שאת חלקן קיבלתי בתורשה ואת חלקן השגתי ופיתחתי בעמל רב. כל אלה יוצרים את האישיות שלי, וכל אלה נמצאים במוח.
מה קורה כאשר המוח שלנו חולה או מתבלה? אט-אט אני אינני אני. לא יודע מי אני, לא מזהה את משפחתי הקרובה, לא זוכר ולא מבין מאומה. אני דמנטי, אני סקלרוטי, או תחת כל שם אחר, ואינני יודע להתמצא, אפילו בתוך הבית שלי. כל זיכרונותיי, המאוויים שלי ותוכניותיי התפוגגו ונמוגו ולמעשה אינני חי. אני פשוט קיים.
לא ברור אם יש לו בת אחת או שתיים, מה שהוא יודע לבטח זה שיש לו שעון. ומה שאנחנו, הצופים, יודעים לבטח זה שאין לו מוח. למראית עין נראה שהוא מתפקד, אבל תפקודי המוח הגבוהים אבדו לבלי שוב. אפילו הנמוכים נותרו בקושי. לא ברור באיזה סוג של דמנציה מדובר, האם אלצהיימר, או אולי פגיעה מוחית.
ההצגה מכניסה את הצופה לתוך נקודת המבט הסובייקטיבית שלו: בלבול בסובב אותו, חוסר אחיזה במציאות, בעיית זיהוי הדמויות ובעיית אי-יציבות. הגבר והצופים מנסים לחבר את חלקי הפאזל. כצופים אנחנו יכולים להזדהות עם המצוקה שבאובדן הזהות, והיא גורמת לנו לשאול את עצמנו מה זהותנו ואיך היא קשורה לאני שלנו ולחוש את הפחד הקיומי מפני החידלון.
אנחנו נכנסים למוחו של אדם דמנטי, דבר המערער אותנו ומכניס אותנו לדיס-אוריינטציה. אולי אותה דיס-אוריינטציה שחווה החולה הדמנטי ומי יודע מה באמת הוא חווה. אם אינני יכול לסמוך על עצמי, על זיכרונותיי, על מי אני יכול לסמוך? זו הצגה עוצמתית ומרגשת. מי יודע מה יהיה איתנו. בואו ניכנס לדמנציה יחד עם דביר בנדק, ואולי נחוש מעט מאותה חוויה קשה, כואבת ובועטת זו.
התרעות פיקוד העורף