לא על הגיוס בלבד: מבנה הכוח שהמדינה מעצימה בחברה החרדית | דעה

הדיון הציבורי סביב חוק הגיוס מתמקד בדרך כלל בפרטים: האם באמת יתגייסו חרדים, וכמה; האם  גיוס חרדים מספק את צרכי הצבא; מאיזה גיל יינתן פטור מלא; האם תהיינה הסנקציות ואלו בדיוק. במקביל, מתנהל דיון מוסרי טעון בדבר הערבות ההדדית הנדרשת מהמגזר החרדי, העומדת מנגד לדרישתם לפטור משירות.

גם הדיון המוסרי וגם ההתמקדות בפרטי החוק מחמיצים נקודה מהותית: חוק הגיוס חושף ומעמיק דפוס יחסים כמעט פיאודלי בין המדינה לבין האזרח החרדי - יחסים המתנהלים לא מול הפרט אלא דרך "אדונים חרדים", הנהגה קהילתית שאינה נבחרת ואינה אחראית לציבור. במקום שהמדינה תפנה אל החרדי היחיד כאזרח בעל זכויות וחובות אישיות, היא מקיימת מערכת יחסים עם "מגזר", ומסדירה את חובותיו של הפרט דרך מוסדות קהילתיים הנשלטים בידי אליטה של בעלי כוח - עסקנים, רבנים ופוליטיקאים. ובכך מעמיקה את השליטה של שכבת האליטה על כלל הציבור החרדי.

הדפוס הזה איננו חדש. הוא משתקף בתחומים רבים - חינוך, תעסוקה, רווחה, תקשורת ועוד - ומשרטט מבנה אזרחות חרדית שונה בתכלית מהמודל הדמוקרטי הקלאסי. המדינה הסירה מעליה אחריות על תחומי הליבה של האזרח החרדי והפקידה אותם בידי רשת צפופה של עמותות פרטיות ומנגנוני תיווך קהילתיים, המשמשים בפועל כמערכות שלטון מקבילות. גופים אלו אינם שקופים, אינם נתונים לביקורת ציבורית, ובפועל יוצרים מובלעת אוטוקרטית המנהלת את חיי היום-יום של הציבור החרדי כולו.

בתוך מציאות זו, טיוטת חוק הגיוס הנוכחי איננה אלא העברה של תחום נוסף אל אותו מבנה שלטוני מוכר: בעלי הכוח החרדים הם שיידרשו לעמוד ביעדים ובמכסות, והם שיחליטו מי יתגייס ומי לא, מי יישא בסנקציות ומי לא. החובה האזרחית הבסיסית ביותר - שירות צבאי - מוכפפת אצל חרדים להחלטותיהם של עסקנים וראשי קהילות, ולא להחלטתו של האזרח הפרטי. זאת בשתי רמות.

ראשית, הזכות לדחיית שירות תלויה בקבלתו של הצעיר החרדי לישיבה. אם ישיבה מסרבת לקבלו, או מוציאה אותו משורותיה, הוא הופך מיידית לחייב גיוס. המשמעות ברורה: סמכות ההכרעה בשאלת החובה האזרחית של היחיד נמסרת בידי מוסד הנשלט על ידי אליטה קהילתית. במקום קשר ישיר בין המדינה לבין אזרחיה, נוצר קשר עקיף, שבו גוף קהילתי אוטונומי קובע מי יישאר פטור ומי יידרש להתגייס.

מעבר לכך, הבעיה מתעצמת כאשר מגיעים לשאלת הסנקציות, ולעצם המושג של סנקציות קהילתיות. מערכת האכיפה, החובות והזכויות מבוססת על הסכמים בין המדינה ובין ראשי הקהילה. המדינה אינה בוחנת את עמידתו של היחיד, אלא את עמידתו של "המגזר". אם היעדים לא יושגו, הסנקציות יוטלו על מוסדות קהילתיים - ללא קשר למעשיהם של היחידים. זהו מודל שבו האזרח מתמוסס לתוך הקולקטיב, ומעמדו נמדד ביחס ליעדים שנקבעו לקהילה אליה הוא משוייך. החובה איננה אישית אלא סטטיסטית, האחריות אינה אזרחית אלא מגזרית.

מבנים שלטוניים כאלה מוכרים לנו מההיסטוריה:  כך פעל מנגנון הגיוס של הקנטוניסטים ברוסיה הצארית במאה ה־19.  הקהילה היהודית קיבלה מכסת גיוס, והנהגתה הייתה מופקדת על "אספקת" הנערים. מי שלא היה בעל כוח - חלש, יתום, חסר משפחה מגינה - הפך לקורבן קל. ראשי הקהילה היהודית "הקריבו" את היתומים, העניים והחלשים, אך מעולם לא את ילדיהם שלהם.

טיוטת החוק הנוכחית, אף שהיא מוגשת בשנת 2025 במדינה דמוקרטית מודרנית, אינה שונה מהותית במנגנון: גם כאן אין תקשורת ישירה בין השלטון ובין האזרח החרדי היחיד. הוא עומד מול עסקני הקהילה החרדית, ולא מול המדינה. בעוד מדינות מודרניות נטשו מזמן את מודל החסות והתיווך לטובת אזרחות ישירה ושוויונית, ישראל ממשיכה לאמץ, ביחס לחרדים, היגיון שמקורו בעידן שבו הקהילה קודמת לאזרח. האוליגרכיה החרדית הופכת לשלטת בתחום מרכזי בחייו של החרדי הבודד, ויכולה אף להשתמש בו כנשק כדי להבטיח ציות אף בתחומים אחרים:: מי שיעז להמרות את פיה, לחשוף את ילדיו ללימודי ליבה או לערכים דמוקרטיים – עלול להשלח לבקו"ם. בתקופה בה חרדים לא מעטים מנסים להסיר מעליהם את שלשלאות השליטה החרדית שמייצגת אותם כביכול, המדינה מעניקה לאותם "אדונים חרדים" נשק נוסף חדש ורב עוצמה.

השאלה אינה רק כמה חרדים יתגייסו, אלא שאלה על עצם המבנה המשטרי של מדינת ישראל, יכולתו של כל אזרח – גם חרדי – לממש את שאיפותיו. אנו ניצבים כעת מול השאלה איזו מדינה אנחנו רוצים להיות: מדינה של אזרחים בעלי זכויות וחובות אישיות, או מדינה של מובלעות אוטוקרטיות המנהלות את נתיניהן על פי כללי משחק פנימיים משלהן. חוק הגיוס במתכונתו הנוכחית, מעדיף את האפשרות השנייה, ועניין זה לכשעצמו צריך להדיר שינה מעיני כל מי שמבקש לחיות במדינה דמוקרטית מודרנית, המבוססת על אזרחות שוויונית וישירה.