ב־16 באפריל 2001 נורה הקסאם הראשון מעזה לשדרות. הרקטה הייתה עשויה מצינור של תמרור, ומולאה בסוכר ודשן חקלאי המכיל אשלגן חנקתי. הטווח שלה היה כ־3 ק"מ והיא יכלה לשאת כחצי ק"ג חומר נפץ. בתוך מספר שנים השתכללו הרקטות, וב־2005 כבר הגיעו לטווח של 10 ק"מ ונשאו כ־15 ק"ג חומר נפץ.
בתוך פחות משנתיים השתלט חמאס על הרצועה והפך אותה לבסיס הטרור הגדול במזרח התיכון. תעשיית הרקטות שגשגה. כבר ב־2006 החלו רקטות לפגוע באשקלון. בדצמבר 2008 במבצע עופרת יצוקה, חמאס כבר עשה שימוש נרחב יותר ברקטות תקניות לטווח בינוני, קטיושות שהוברחו לרצועה. ב־2012 נשמעו לראשונה אזעקות בתל אביב, כשחמאס ירה רקטה שהגיעה אליה.
במבצע עמוד ענן בנובמבר 2012 כוונו מאמצי צה"ל לפגוע ברקטות לטווח הארוך שחמאס פיתח וייצר, או הצליח להבריח דרך סיני בעצימת עין של השלטונות המצריים. במבצע צוק איתן (2014) כבר היו בידי חמאס אלפי רקטות לטווחים שונים, כולל רקטות ארוכות טווח שאיימו על מרכז ישראל. רבות מהן שוגרו.
"זה יהיה הפתרון"
כבר הייתה הפרדה
ארה"ב לא תוותר
הגעתי לדיון הזה אחרי חשיפת מצבור הרקטות ליד טול כרם. אבל הטיעון העיקרי נגד הקמת מדינה פלסטינית אסור שיהיה טיעון ביטחוני. גם אם נשתמש בפטריות הזיה ונאמין שייתכן מצב שבו לא יהיה אפילו כלי נשק אחד בידי הערבים - אוי לנו אם נסכים להקמת מדינה פלסטינית. לא בגלל הערבים: בגלל עצמנו. אין עם נורמלי אחד בעולם המוכן לוותר מרצונו על לב מולדתו. אין עם שפוי המתייחס למולדת שלו ביחס אינסטרומנטלי, כאל "מקלט בטוח", ולא ביחס ערכי, כאל מולדת.
ארה"ב לא תוותר על טקסס לטובת מקסיקו, לא משום שטקסס דרושה לביטחונה, אלא מכיוון שאפילו מדינה "צעירה" כמו ארה"ב כבר הצליחה להפוך את אזרחיה לפטריוטים הדבקים במולדת החדשה שלהם, ולעולם לא יסכימו לחלוק אותה עם מדינה אחרת. אם חלילה נסכים להקמת מדינה כזאת בלב ארץ ישראל - נוכיח שארץ ישראל עבורנו היא נדל"ן, לא ערך.
התרעות פיקוד העורף