הבעיה דאז הייתה שהשמאל לא פחד כלל. בעיקר לא הבינו שם עד כמה האיש הזה מסוכן. עד כמה הוא חלומם של ריקים ופוחזים, ציניקנים ומשיחיים, בעלי רגשי נחיתות וגדלות - וכולם בשלים וצמאים לתמרונים מניפולטיביים על בסיס נחמות, ישועות, הכפשות והפחדות.
להבדיל מהשמאל, שכאמור לא פחד כלל משום שלא קלט את זרמי המעמקים שהציף נתניהו, הימין בימינו אכן רועד. מפחד. ראו שי גולדן שהתהפך לערוץ 13 ומתריע בהתרגשות, מדם ליבו, שנתניהו הוא קטסטרופה לאומית על רקע סדקים מזדמנים בחזית הקואליציונית.
"כל המבצעים (עד הטבח בעוטף) בוצעו על פי היעדים שהגדיר הדרג המדיני ובהמלצת הדרג הצבאי...", כתב זמיר, והוסיף: "הרעיון היה לשמר את חמאס מורתע ומוחלש, לקנות אותו בכסף. תפיסה זו של הימנעות אפשרה לחמאס לבצע תהליך התעצמות צבאי נרחב". וכן אמר כי "יש להקים ועדת חקירה חיצונית ואובייקטיבית כמו לאחר מלחמת יום הכיפורים". שהייתה כזכור ממלכתית בראשות שופט העליון.
ההצהרות התוקפניות של הרמטכ"ל זמיר (הקו הצהוב הוא קו הגבול, נפרק את חמאס וכו') הן סללום תדמיתי פוליטי, ערמומי וזמני, בהמתנה לביצוע שלב ב' בהסכם עם חמאס וכניעתו של נתניהו לתכתיב אמריקאי מול עוז רוחו של הצבא.
מה האיום הקיומי כרגע?
ובעוד הרמטכ"ל מנסה לדחוק את הממשלה לפינת האחריות בואכה אשמה, התמכר עם ישראל לג'אנק של גיבורים וגיבורי-על - וזה הזמן להתרסק על קרקע המציאות. אנחנו עם של פחדנים.
כולם. גם זה שירה במי שנכנע, וגם זה שלא מנע בעדו. קילוף לא ממש חודרני חושף שהפחד, אותה תחושת חרדה המלווה בחוסר אונים, היא כיום הכלי הפוליטי העיקרי והמניע הבסיסי להחלטות אישיות פוליטיות אידיאולוגיות ופרקטיות.
כדי לשתול את הפחד, בייחוד את הפחדים הסמויים שזוחלים מתחת לעור, היישר לתת-המודע, יוצרים סוכני התודעה של מכונת הרעל שרשרת מניפולטיבית של אמונות שווא, ומי שלא מאמין בהן חוטף.
הטריק העתיק שעושה שימוש בפרקטיקה הזו הוא האמונה בישות ערטילאית אבל נוכחת שהיא היקום כולו בכל גרגיר מזדמן. זהו האב הקדמון שנציגו עלי אדמות הוא האח הגדול בדמותו של הכהן הגדול, האפיפיור, האדמו"ר, האימאם, הדלאי למה והדאלי ככה.
סוכניהם בהיררכיית הקדושה המכהנים מטעמם הם הפרשנים המוסמכים לכל דבר גדול כקטן - מיציאה למלחמה עד ליציאה באסלה. כדי לחזק את האמונה במלך מלכי המלכים מנהלים כלי הקודש, סוכניו של המלך, קמפיין נחמה מתגמלת במקביל לתמרוץ הנכונות להקרבה.
כשאומרים "נמות ולא נתגייס", "נמות ולא ניסוג מעזה", "נמות ולא נאפשר דיקטטורה משיחית", הכוונה היא יותר לגיבוש המחנה מאשר ממש להתפגר.
יש מקום להיהרג כשהחרב על הצוואר, בייחוד כשמדובר באיום קיומי. גרסת נתניהו (וקבינט הפיגולים) אחרי הטבח הייתה שהגרילה החמאסית, אחרי הפצצות הנקם המוצדקות, היא איום קיומי.
מדובר במניפולציה לצורכי הפחדה. משם נדד האיום הקיומי לחיזבאללה, והיום יש ניסיון של הימין המתנחלי להצמיד אותו לרשות הפלסטינית. בהמשך התברר שצה"ל טאטא בקלות את האיום הקיומי לכאורה של חיזבאללה ואיראן, ועדיין אנשים נהרגים בקטע של "נמות אם לא נהרוג את כל המאיימים עלינו".
גם כיום, בכל רגע נתון ובכל פלג דתי - מסאטמר עד המתנחלים - יש קטע של "נמות ולא" בהתאם לצורכי שרידות הכת-דת הרלוונטית. אף אחד לא מתכוון ממש למות, אבל השימוש באיום מאפשר להזיז את העדר לכיוון הרצוי ולנהל מאבק תוך שימוש ערמומי במנופים פוליטיים.
האגף הליברלי בישראל, בצדק, לא הולך על "נמות ולא ניתן להם להחריב את המדינה". הוא מגיב בירידה המונית (כמעט רבע מיליון), הגירה פנימית (אוטיזם פוליטי-רגשי) ותקשורת מג'עג'עת.
כל אלה לא עושים על הממשלה את הרושם הנדרש כדי לשנות את דרכיה. מי שמתקרב ל"נמות ולא נאפשר ביצוע מהלך מדיני מכריע" הם המתנחלים. לא ניתן לזלזל בפחד המיתולוגי של הימין מפני ניפוץ חלום עוועים שמתחזק אידיאולוגיה קנאית מאז ששת הימים.
בשלב זה, הפחד לאבד את הגדה הרג ראש ממשלה אחד ואלפי יהודים ופלסטינים. המאיים על החלום (או הסיוט) הוא דונלד טראמפ, וההסדר במזה"ת הוא שם קוד למדינה פלסטינית, כמפתח לשקט מזרח-תיכוני מתימן עד איראן. זה גם המפתח לחזרת מדינת ישראל לחברת המדינות השפויות דמוקרטיות.
התרעות פיקוד העורף