הילדים שלנו מפתחים חשיבה מבוזרת, שהיא ההפך הגמור מריכוז, האונות הפרונטליות שלהם - האחראיות לפירוש אינטראקציות חברתיות - לא מתפתחות כראוי כשהם מבלים שעות מול מסך במקום עם חברים. הם מפתחים הרגלים של חיזוק מיידי, שהופכים את בית הספר - שבו לא ניתן "להריץ את המורה אחורה" - למקום בלתי נסבל.
אבל הדרך להגן על הילדים שלנו אינה על ידי איסור. היא על ידי שינוי הנורמה החברתית - ויש לנו דוגמה מושלמת לדרך שבה אפשר לעשות את זה נכון. בשנת 2000, כשעישון בקרב בני נוער בארה"ב היה בשיא, עמותת American Legacy Foundation השיקה את קמפיין "Truth". מה שקרה אחר כך שינה את המשחק לחלוטין, והסיבה מפתיעה: הקמפיין לא דיבר על הנזקים של סיגריות. אפילו לא ברמז.
במקום להראות ריאות שחורות או אנשים גוססים (שזה מה שכל הקמפיינים נגד עישון עשו עד אז), Truth עשה משהו גאוני. הם הבינו משהו מהותי על בני נוער: הם מעשנים כי זה נראה כמו מרד, כמו עצמאות, כמו "אני לא עוד כבשה בעדר". אז במקום להגיד להם "אל תעשן כי זה רע לבריאות", מה שהיה גורם להם לרצות לעשן עוד יותר, Truth הפך את הסיפור על צירו.
הם לא אמרו לבני נוער מה לעשות. הם נתנו להם מידע, ואפשרו להם להחליט. ואכן, תוך ארבע שנים העישון בקרב בני נוער ירד ב־22%. זה לא היה בגלל חוק או איסור. זה היה משום ששינו את הנרטיב החברתי. לעשן הפך פתאום להיות לא מגניב, לא מרד - זה הפך את הנער לפראייר של תעשייה שמנצלת אותו.
חוקי זה לא מגניב
קרה בדיוק ההפך. בקולורדו, לפני הלגליזציה ב־2011, 22% מתלמידי התיכון השתמשו בקנאביס. עד 2023, המספר ירד ל־12.8% - ירידה של 42%. בוושינגטון, ירידה של 38% בקרב תלמידי י"ב, ושל 58% בקרב תלמידי י'. המחקרים הראו את זה שוב ושוב: ב־19 מתוך 21 מדינות עם נתונים לפני ואחרי לגליזציה, השימוש בקרב בני נוער ירד.
למה? כי כשקנאביס היה לא חוקי, אף אחד לא בדק להם את תעודות הזהות. ילדים מכרו לילדים בבתי הספר. כשהשוק עבר להיות מוסדר, עם חנויות שבודקות גיל בקפדנות, הגישה של בני נוער למעשה הצטמצמה. בנוסף, כשמשהו הופך להיות לגלי ומוסדר, הוא מאבד חלק מהכוח המושך של "האסור". והכי חשוב: חלק מכספי המיסים מהמכירות הלכו לתוכניות חינוך ומניעה בבתי ספר.
זה מה שהחוק האוסטרלי לא מבין. הוא מניח שאיסור שווה להגנה, אבל המציאות הרבה יותר מורכבת. המומחים כבר מזהירים: ילדים טכנולוגיים ימצאו דרכי עקיפה תוך דקות. VPN, תאריכי לידה מזויפים, מעבר לפלטפורמות חלופיות פחות מוסדרות.
אמנסטי אינטרנשיונל כינתה את החוק ineffective quick fix (תיקון מהיר לא אפקטיבי), שמנרמל מעקב ועלול לדחוף ילדים פגיעים לפינות אפלות יותר ברשת, רחוק מעיני המבוגרים. חוקרת הרווחה הדיגיטלית ג'ואנה אורלנדו אמרה זאת בפשטות: "ילדים טכנולוגיים פשוט משתמשים ב־VPN או עוברים לפלטפורמות פחות מוסדרות".
מה שהכי מפחיד אותי בחוק הזה זה לא שהוא לא יעבוד - אלא שהוא ייצור אשליה של פתרון. הורים יחשבו שהם עשו את החלק שלהם, המדינה פתרה את הבעיה, אפשר להירגע. אבל הילדים? הם פשוט יעברו למקומות שאנחנו לא רואים, שאנחנו לא מכירים, ושהם הרבה פחות מוסדרים מאינסטגרם או טיקטוק. וכשמשהו רע יקרה, הם לא יספרו לנו - כי הם ממילא עושים משהו שהם לא אמורים לעשות.
מניפולציית הפלטפורמות
הפתרון האמיתי הוא לא בחוק. הוא בשינוי התרבות. אנחנו צריכים לעשות את מה שקמפיין Truth עשה לסיגריות: לחשוף את המניפולציות של הפלטפורמות. להסביר לילדים איך האלגוריתמים מתוכננים לגרום להם להתמכר, איך החברות האלה עושות כסף מהקשב שלהם, איך הן בוחרות בכוונה להראות להם תוכן שיגרום להם לחרדה ולדיכאון' כי זה מחזיק אותם מול המסך יותר זמן. צריך להפוך את השימוש המוגזם ברשתות חברתיות מדבר מגניב למשהו שהוא לפראיירים שחברות מנצלות אותם.
אנחנו צריכים להשקיע בחינוך - של ילדים, של הורים, של מורים. אנחנו צריכים ללמד מיומנויות דיגיטליות, חשיבה ביקורתית, הבנה של איך שהטכנולוגיה הזאת באמת עובדת. ואנחנו צריכים לדאוג לוויסות של הפלטפורמות עצמן - לדרוש שהן יתוכננו בצורה שמגינה על משתמשים, במיוחד צעירים, במקום לנצל אותם.
זה יותר קשה מאשר לחוקק חוק. זה לוקח יותר זמן. אבל זה מה שבאמת עובד. כי בסוף, לא משנה כמה חוקים נעביר, הילדים שלנו חיים בעולם דיגיטלי. אנחנו לא יכולים למחוק את זה, אבל אנחנו יכולים ללמד אותם לנווט בו בצורה בריאה, ביקורתית ועצמאית.
וזה בדיוק מה שהחוק האוסטרלי לא עושה. הוא מציע פתרון פשוט לבעיה מורכבת – וההיסטוריה מלמדת אותנו שפתרונות פשוטים לבעיות מורכבות כמעט אף פעם לא עובדים.
התרעות פיקוד העורף