מכאן לנושא החנינה. חוק יסוד "נשיא המדינה" קובע ש"לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים...". האם יכול הנשיא לחון אדם שלא הורשע בדין? התשובה הברורה היא שאם הוא יכול להעניק חנינה למי שהורשע, קל וחומר שהוא יכול להעניקה גם למי שעדיין לא נמצא אשם. דברים אלה היו מובנים מאליהם בשנים שלאחר קום המדינה.
לקצץ בסמכות הנשיא
ההתקפות בתקשורת על היועץ חריש, שלא בלם, את המהלך ועל הנשיא חיים הרצוג איבדו כל רסן. אבל החנינה הייתה מוצדקת, ולמרות ההתקפות בתקשורת זכתה לתמיכה ציבורית רחבה. בספרו "דרך חיים" הרצוג מתח ביקורת על התנהלותו של זמיר, וסיפר כי 90%־95% מההתבטאויות בתקשורת היו נגדו, בשעה ש־92% מהציבור תמכו בו.
על כך ניתן להוסיף שחנינה מיועדת כמובן לעבירות ולעבריינים, אך לניסיון לצמצמה אין שום בסיס. כפי שציינה השופטת בן־פורת, מקרה קלאסי לחנינה הוא הרשעה בבית משפט, שברור שאינה מוצדקת. במקרה כזה ניתנת החנינה לאדם חף מפשע. יתר על כן, לפי הפסיקה האנטי־ליברלית של העליון, כתב אישום מהווה ראיה מנהלית לאשמתו של אדם (לפיכך פוסל אותו בית המשפט מכהונת שר וממשרות ציבוריות נוספות). אם כך, ברור שדי בכתב אישום כדי למלא את דרישת העבריין.
יתר על כן, במקרי ספק, שבהם אדם טוען שהוא חף מאשם אך התביעה טוענת לאשמתו, הנשיא מוסמך לחון אותו. אם הוא חף מאשם אין לחנינה משמעות ואין לה תוקף, אך אם הוא אשם – עומדת החנינה במלוא תוקפה.
אולמרט מחכה להרצוג
לכך מצטרפות העובדות שהיה מדובר במעשים שנעשו לפני בחירתו של אולמרט לראשות הממשלה (למרות שפע החקירות נגדו, איש לא טען לחוסר ניקיון כפיים כלשהו בתקופת כהונתו בראשות הממשלה). בתקופתו בראשות הממשלה היו לאולמרט הישגים יוצאי דופן ובהם הפצצת הכור הגרעיני בסוריה, תוך שמירה על סודיות מוחלטת, פתרון לטווח ארוך של בעיית התפלת המים בישראל, התגברות בצורה הטובה ביותר על המשבר הכלכלי העולמי משנת 2008 ועוד. אך כאמור העניין תקוע.
עם הסייגים המתבקשים
אלא שהפעם יהא על נשיא מדינת ישראל לטפל בנושא ללא סיוע בינלאומי. כאמור, סמכותו איננה מוגבלת למי שהורשע או הודה באשמה. מובן שהנשיא יכול להציג למבקש החנינה שורה של תנאים שמילויים ישכנע אותו להיעתר לבקשה, ובהם דרישה שהמבקש יודה באשמה, אך העניין נתון לשיקול דעתו.
האינטרס של נתניהו ברור: חנינה ללא תנאי וללא סייג. בקיצור "ניצחון מוחלט", אם לא בעזה, לפחות אצל הנשיא. אולם זהו פתרון שאינו מתקבל על הדעת. נתניהו הוא האחראי והאשם המרכזי לאסון 7 באוקטובר. הוא אבי מדיניות התמיכה בחמאס והאחראי להזרמת מיליוני דולרים לארגון הטרור הזה, הוא גם אחראי לעסקה שבה שוחררו כ־1,000 מחבלים, ובהם יחיא סנוואר, תמורת חייל אחד – גלעד שליט. וכעת הוא מונע הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבירור גורמי האסון.
במלחמה הנוכחית היו הישגים משמעותיים שנתניהו רשאי לזקוף לזכותו, אך היא נמשכת זמן רב מדי ואנו רחוקים מניצחון מוחלט. נתניהו גם האחראי לקריסה המוחלטת של מעמדה של ישראל במישור הבינלאומי כשם שהוא אחראי לקרע החמור בעם. סיכוייו של נתניהו לשקם את ההרס שנגרם לישראל בעולם קלושים ביותר. הוא נואם מוכשר אך איננו דמות אהודה ברחבי תבל.
בנסיבות אלה חנינה בלתי מסויגת אינה באה בחשבון. היא מחייבת כמובן דיון עם היועצת המשפטית לגבי התיק המתנהל נגדו בבית המשפט (מה גם שיהיה צורך להחליט בעניינם של הנאשמים האחרים באותו תיק). יש לזכור שהחנינה בפרשת קו 300 הייתה כרוכה בפרישת ראש השב"כ מתפקידו, ונעשתה בתמיכה של ממשלת ליכוד לאומי ושל מרבית הציבור (אם כי לא של התקשורת וגם לא של מי שכונו כעבור זמן על ידי הנשיא ריבלין "כנופיית שלטון החוק" שהחלה כבר אז להתגבש).
התרעות פיקוד העורף