בואו נדבר על חוכמה בדיעבד, על ציפיות מול מעשים, על הסתגלות ועל התאמות. בואו נדבר על שלוש זירות מלחמה: עזה, לבנון, איראן. צריך להודות: המציאות בשלוש הזירות הללו היא עדיין מצב לא נוח. חודשיים לאחר סיום המלחמה, הציבור הישראלי מודע היטב לכך ש"הניצחון המוחלט" מעולם לא הושג. הוא הובטח - אך לא התממש.
הוא לא הושג בלבנון, שם הסבירות להסלמה פתאומית גוברת מיום ליום. בשנה שעברה, לבנון נראתה כהצלחה ישראלית כבירה. היא אכן הייתה הצלחה ישראלית כבירה. ובכל זאת, חיזבאללה אינו מתפרק מנשקו, ורשויות לבנון לא נראות מוכנות לחסל את האיום.
הצלחה יכולה להימדד מול ציפיות מוקדמות, מול תחזיות עבר, מול הצהרות בומבסטיות של פוליטיקאים, או מול קנה מידה צנוע יותר של אפשרויות ריאליות. אם המלחמה בחזית הלבנונית נמדדת מול תרחישי יום הדין שרווחו לפני ההתפרצות בחזית הזאת (אלפי הרוגים) - הרי שהקרב היה ניצחון דרמטי.
אך אם היא נמדדת מול ההצהרות הריקות של מנהיגים שיכורי הצלחה, נותרנו עם ההנגאובר המוכר. צה"ל תפקד היטב בלחימה מול חיזבאללה. אך הוא לא תפקד מספיק טוב כדי לעקור את האתגר מהשורש. הוא לא תפקד מספיק טוב כדי להגשים את כל חלומותיה של ישראל.
אם נפנה לאיראן, התסריט דומה. חצי שנה חלפה מאז מערכת 12 הימים עם איראן. וכן - ההרגשה היא כאילו זו היסטוריה עתיקה. ועדיין, ישנה תחושת התפכחות.
מיד לאחר המלחמה, רק 16% מהישראלים אמרו (בסקר של המכון למדיניות העם היהודי - JPPI) שאיראן עדיין מהווה "במידה רבה" איום קיומי על ישראל. שבועות ספורים לאחר המתקפה, הישראלים היו באופוריה, כאילו ניתן לקצץ את כנפיה של מעצמה אזורית כמו איראן בתוך ימים ספורים.
בינתיים, האבק שקע, כולנו חזרנו להכרה. האם המתקפה הייתה הצלחה מבצעית מרשימה? אין ספק שכן. האם היא הצליחה לגרום נזק אמיתי לתוכנית הגרעין האיראנית? נראה שגם התשובה לשאלה הזאת חיובית.
האם איראן כבר לא ראויה להיקרא איום קיומי? ובכן - במחשבה שנייה, חצי שנה מאוחר יותר, אנחנו - הישראלים - כנראה היינו פזיזים כשהכרזנו על ניצחון.
שיעור הישראלים שמגדירים כעת את איראן כאיום קיומי לא ירד. הוא עלה. ועברה רק חצי שנה. וישנה עזה. הניצחון המוחלט הוכח כחמקמק גם בזירה הזאת. וכאשר ישראל וארה"ב מנסות ליישם את ה"שלב" הבא בדרך הארוכה לרצועת עזה שקטה, שני מכשולים טרם זכו לפתרון משכנע.
מתווכים מסוימים מנסים למכור רעיון שהם רואים בו מעין פשרה: חמאס יתחיל במסירת כלי נשק "התקפיים" (כמו רקטות) תוך שמירה, לעת עתה, על הציוד ה"הגנתי" שלו. כפשרה לכאורה, זה עשוי לעבוד.
הפער השני הבלתי ניתן לגישור בין התוכנית של טראמפ לבין יישום מעשי שלה הוא פריסת הכוח הרב-לאומי בעזה. כרגע הרעיון תקוע. למדינות שזכו להתנדב למשימה כפויית הטובה יש מעט מאוד תיאבון לשלוח חיילים, כשחמאס עדיין בשלטון ומתנגד ליוזמה.
הן אולי יהיו מוכנות לשלוח כוחות לשמירת שלום כשכבר יש שלום - אבל לא ישלחו אותם כדי להביא את השלום. וכמובן, גם כאן ייתכן שמתבשלת פשרה.
פשרה עם טראמפ, שרוצה להוכיח שהתוכנית מתקדמת. יהיה כוח קטן בעל ערך סמלי מוגבל. יותר כדי להציל את כבודו של הנשיא מאשר להציל את כולנו מידי חמאס.
כל זה קורה משום שממשלה חלופית לחמאס התגלתה כיעד חמקמק. האם אנו יכולים לדמיין ממשלה חלופית שלא נקראת חמאס בתור האלטרנטיבה? כן - אבל רק במקרה שזה לא חמאס בשם בלבד.
כלומר: תקראו לזה פש"פ - פלוגות השלום הפלסטיניות (PPP) - או כל שם אחר; תכריזו על ניצחון, תעמידו פנים שנוצרה אלטרנטיבה לחמאס, ותתעלמו מהעובדה הברורה: ה-PPP הוא כסות חדשה של אותו חמאס ישן. או - אפשרות נוספת שממשלת ישראל מתנגדת לה - כסות לחמאס ולרשות הפלסטינית.
מצב כזה הוא אתגר אסטרטגי. מצב כזה הוא גם אתגר פסיכולוגי. המלחמה שנועדה לסיים את כל המלחמות, או לפחות את כל המלחמות נגד אויבים מסוימים, הסתיימה כמלחמה שמציתה מחדש את מעגל המלחמות הפוטנציאלי הבא. כישלון עבר להכיר במציאות היה שורש הסיבה למלחמת אוקטובר 2023. כישלון הווה להכיר במציאות החדשה הוא לא אופציה.
סכנת החנינה
מה ישפיע? אולי עמדה עניינית של הנשיא. אולי ניסיון אמיתי לפענח מה טוב למדינת ישראל. זה יהיה חידוש מרענן לעומת הרבה החלטות אחרות שמתקבלות כאן. חידוש - ברמת הכוונה. לא בהכרח ברמת המעשה, בין השאר כי קשה מאוד לדעת מה טוב למדינת ישראל בהקשר של משפט נתניהו. פנים לכאן ולכאן, וגם לכאן.
אבל לגבי מה הציבור חושב, הרצוג בהחלט יכול לדעת, גם בלי לקרוא את המכתבים שיקבל. שלל בדיקות שנערכו על ידי מכונים וארגונים שונים מעלות תמונה דומה כמעט להפליא.
סקר "ישראל היום" (רושינק): 39% בעד סיום המשפט בחנינה; סקר "מעריב" (מנחם לזר): 38% בעד חנינה לנתניהו ללא תנאים; סקר 12 (מנו גבע): 36% בעד חנינה ללא פרישה; סקר 14 (שלמה פילבר) כרגיל חריג. אבל שם לא שאלו על חנינה עם או בלי תנאים.
שאלו על "היענות לבקשת ראש הממשלה" וקבעו ש-61% תומכים; סקר JPPI מלפני כמה שבועות: 39% בעד פרישה ללא תנאים; סקר זמן ישראל (יוסי טאטיקה): 42% בעד חנינה ללא תנאים.
התומכים בחנינה ללא תנאים הם אותם ישראלים שתומכים בקואליציה. הם אותם ישראלים שיש להם אמון בנתניהו. אותם מחנות, אותן אהדות, אותה דבקות מחנאית, שמוכרת מהרבה מאוד עניינים אחרים (חריג מרענן במידת מה: חוק הפטור לחרדים). לכן, המכתבים לבית הנשיא לא יביאו הרבה תועלת.
יהיו מכתבי מחנה אחד, יהיו מכתבי מחנה אחר. בתווך ניצב מנהיג שמנסה לעצב פתרון יצירתי במציאות מורכבת ומקוטבת. אם יעשה כך, יכעיס חלק אחד של הציבור, אם יעשה אחרת, יכעיס חלק אחר של הציבור.
אם לא יעשה דבר - במקרה הזה גם לא לעשות זו עשייה. כך שלנשיא אין מוצא. נגזר עליו - וזה בהחלט לא מתאים לאופיו של הנשיא הזה, ולנטייה הטבעית שלו לחפש הסכמות - להרגיז כמה אזרחים בדרך זו או אחרת.
בלוני ניסוי, מתווים והצעות כבר באוויר. הנשיא בלי ספק נמצא בעמדת האמצע, שהיא עמדה דומיננטית בציבור. כן לחנינה. לא לחנינה בלי תנאים. כן לחנינה שתחלץ את ישראל מצרת המשפט. כן לחנינה שתאפשר לישראל היחלצות מעידן נתניהו.
הרצוג הוא עורך דין ערמומי. מולו ניצב ראש ממשלה ערמומי. יהיה משא ומתן. יהיה ניסיון (של הרצוג) לעצב תנאים שיבטיחו שהחנינה אינה כרטיס חופשי שאין בצידו תמורה.
יהיה ניסיון (של נתניהו) לעצב תנאים שאפשר להפר במורד הדרך. דוגמה: תוכנית החנינה המדורגת שמשה קלוגהפט הציג בעיתון לפני שבוע כוללת רכיבים מעניינים, כמו "חנינה לצד הגבלת כהונה". נחמד, אבל - וזה אבל גדול - הגבלת כהונה זה דבר שאפשר לקבוע בחקיקה, ואז לבטל בחקיקה.
כלומר, הרצוג יטען שהנה, נתניהו קיבל חנינה בתמורה לחוק שמגביל את כהונתו למקסימום קדנציה אחת נוספת. נתניהו יוכל לקוות שאם תהיה לו קואליציה, הוא ישכנע אותה לבטל בקדנציה האחרונה שלו את החוק שנחקק בקדנציה הלפני אחרונה שלו.
הנשיא ייתן חנינה ויקבל חוק. ראש הממשלה יקבל חנינה, ואז יבטל את החוק. אם יצליח כמובן. הרצוג ירצה לוודא שהחוק מעוגן ומוגן. נתניהו ירצה לוודא שהחוק פריך ובטיל.
מהלך כזה מגלם סיכון לשני הצדדים. הרצוג מסתכן בכך שייתן חנינה, ושאחר כך יתברר שהתנאים שהציב עפו ברוח מצויה של הכנסת. הוא לא רוצה להיות במצב כזה. הוא לא רוצה שההחלטה העיקרית שקיבל כנשיא תירשם כפארסה. נתניהו מסתכן בכך שיסכים לתנאים שבכוונתו להפר, ושאחר כך יתברר שלהפר אותם יהיה יותר קשה מכפי שחשב. הוא לא רוצה להיות במצב כזה.
אם יש דבר אחד שהבנו בקשר לנתניהו, זה שאין לו שום כוונה לרדת משום במה בשום עתיד נראה לעין. הוא כבר אמר שפרישה תמורת חנינה לא באה בחשבון.
נתניהו ייאחז בשלטון כל עוד הוא יכול לעשות כן. אגב, זו אינה אמירה לגנותו. הוא כנראה חושב שהוא הכי מתאים, הוא בהחלט נראה כמי שהכי רוצה, והוא כבר התרגל להיות במוקד קבלת ההחלטות. אפשר להבין למה מחשבה על חיים מרוחקים מהמוקד הזה נראים לו כמעט בלתי נסבלים.
אז יהיה סיכון, לזה ולזה. ובכל זאת ייתכן שהרצוג ונתניהו ייקחו אותו. הרצוג יאמר: אני עושה כמיטב יכולתי. אני מציע עסקה שיש בה מתן חנינה - ויש לה תמורה - קציבת הכהונה של נתניהו.
אם מאוחר יותר יתברר שנתניהו הצליח לתמרן את המערכת הפוליטית ולחמוק מהעסקה, זה כבר לא בידי. אני אינני יכול לשלוט גם בכנסת, במערכת המשפטית, בהרכבי הקואליציה, בתחשיבי האינטרסים של שרים ומועמדים.
הרצוג יוכל לומר, אולי בצדק: הבאתי את הסוס לשוקת, ומכאן והלאה זה תלוי בסוס - כלומר, בציבור הישראלי. אם הציבור יתעקש שנתניהו ידבק בעסקה, וייתן להתעקשות הזאת ביטוי פוליטי ברור, לנתניהו לא תהיה ברירה.
אם הציבור לא יתעקש - אם יתברר שהציבור מוכן לקבל עוד תרגיל של נתניהו ולהשלים איתו, זה כבר לא בידי. הנשיא לא יכול לקבוע עבור העם מה העם רוצה.
נתניהו יאמר: כן, יש סיכון. אבל התמורה מיידית, והסיכון הוא לעתיד לבוא, ואני - נתניהו - מורגל בסוג כזה של אילוצים. קודם אני מתמודד עם מה שמונח על השולחן עכשיו, העניין הדחוף.
והעניין הזה הוא הרצון העז שלי בחנינה. אחר כך, כשאהיה משוחרר מהעול המשפטי, אוכל להתחיל בתמרונים שיבטלו בדיעבד את ההתחייבויות שלקחתי על עצמי תמורת החנינה.
אריה דרעי עשה את זה כשנתן להבין שהוא פורש מהחיים הפוליטיים, ואז חזר אליהם בלי למצמץ. גם אני, נתניהו, יכול למצוא דרך לעשות את זה. כמובן, אם אנצח בבחירות. אם לא אנצח בהן, ממילא לא אוכל להמשיך להיות בשלטון, אבל לפחות תהיה חנינה.
סיכוי - וסיכון. אם תהיה עסקת חנינה, השאלות המעניינות ביחס אליה לא יהיו אם קרתה או לא קרתה. השאלות המעניינות יתחבאו בפרטים הקטנים.
הן יתחבאו בפרטים שהרצוג יצליח לנסח כדי להבטיח שהעסקה מתקיימת. הן יתחבאו בפרטים שנתניהו יצליח לשתול כדי להבטיח שהעסקה מתקיימת רק בחלקה הראשון (החנינה) ולא השני (התמורה).
לא חוזרים לנצרות
ישראל נעשית מסורתית יותר. הדגמנו את זה כאן לפני כמה שבועות. ארה"ב לא נעשית מסורתית יותר. היא גם לא נעשית מסורתית פחות. זה מה שהתברר בדוח חדש של מכון פיו. חדשות טובות? מצד אחד, זה דוח שבו מופרכות השמועות על גל של חזרה בתשובה - לנצרות - של צעירים אמריקאים.
מהיכן השמועות? כמו בישראל, גם בארה"ב, לחלק מכלי התקשורת יש נטייה להיאחז באנקדוטות כדי לייצר תחושה של "מגמה". קחו שני חוזרים בתשובה, שלושה תלמידים שמניחים תפילין, חטוף שעשה קידוש בשבי, רב צעיר שממהר לברך על התפכחות - והנה סדרת כתבות על ישראל המתחזקת.
בדרך הזניחו את כל הצעירים שאמונתם דווקא נחלשה במהלך המלחמה. כפי שהראינו בטור קודם, זה מצבם של חלק מהחילונים בישראל. הם לא התחזקו - או אולי צריך לומר שדווקא כן התחזקו - התחזקו בחילוניות שלהם, התרחקו מהמסורת היהודית.
עכשיו אמריקה, ודוח שעיתונאים בטח יגידו שהוא משעמם. למה משעמם? כי אין שינוי זה משעמם. ומתברר שאין. לא גל של חזרה לנצרות, לא גל של התחזקות, לא גל של הצטרפות לכנסיות כאלה או אחרות, לא קתולים, לא אורתודוקסים, לא ולא ולא. אמריקה שרויה במצב דתי די סטטי: אחרי שנים ארוכות של ירידה בשיעור המאמינים יש יציבות, כבר חמש שנים.
משמעותה של היציבות היא זאת: הצעירים מאמינים פחות מהמבוגרים. הצעירים - כאשר הם מתבגרים - מאמינים פחות מכפי שהאמינו כשהיו צעירים.
והערת אזהרה: אני כותב "מאמינים" אבל הכוונה אינה רק לשאלה במה הם מאמינים בעומק ליבם, יש או אין אלוהים, אלא גם לחשיבות הדבר הזה בחייהם. הם פחות דתיים. צעירים פחות ממבוגרים, וצעירים שהתבגרו פחות מצעירים שטרם התבגרו.
איך זה נראה במספרים? מבני ה-70 פלוס 83% מזדהים עם דת כלשהי. מבני 60 עד 70: 80%. מ-50 עד 60: 78%. עד כאן, שינוי עקבי אבל לא גדול. נמשיך לרדת בגיל. מ-40 עד 50: 68%. מ-30 עד 40: 60%. מ-18 עד 30: 57%. זה עדיין רוב שמזדהים עם דת כלשהי.
אבל האם היא חשובה להם? רק ל-33%. האם הם הולכים לתפילה לפחות פעם בחודש? רק 31%. מהצעירים עד גיל 24, 38% אומרים שהם מאמינים באלוהים או ברוח גדולה כלשהי.
27% מתפללים. זה לא מעט. קצת יותר מרבע. אבל השוו למצב בעבר. לפני עשר שנים זה היה הרבה יותר (39%), ולפני 20 שנה עוד הרבה יותר (47%).
האם זו בשורה טובה או רעה, את זה המכון לא קובע. איש איש וטעמו, אישה אישה והכרתה. יש הסבורים שירידת הדת במערב היא עדות לשקיעת המערב. יש הסבורים שירידת הדת במערב באה לאט מדי ומעט מדי. אבל היא באה, בזה קשה להטיל ספק.
התרעות פיקוד העורף