בוץ, אני שונא בוץ. אני חושש מהעיסה הסמיכה הזו בכבישים, כי אני יודע מעל כך ספק שרוב מוחלט של הנהגים אינו יודע להתמודד עם החלקה, כי לא לימדו אותו אף פעם. ראות. אני אוהב שמיים כחולים והרבה אור, שמאפשר לי לראות מה קורה בכביש 100 מטרים קדימה. שמיים אפורים מדכאים אותי.
מומחים למטאורולוגיה, שמבטיחים לי שביירון תחריב את הארץ המובטחת כפי שכמעט החריבה את יוון, מעלים אצלי שאלות קריטיות על צורך בחזאים. חזאי בשבילי זה כמו בנקאי, סוכן ביטוח, סוחר בורסה או רופא. כל אלה מציירים תמונה של מפולת אובדנית מאמש־מאמש שבאה לחסל אותי – אבל אם אני אקשיב לג'מעה הזו, ואעשה מה שאומרים לי – הכל יהיה בסדר. או שלא.
אז כשהקצתי אתמול בבוקר, מיד הבטתי אל מחוץ לחלון כדי לוודא אם השיטפון שהבטיחו לי בשבוע האחרון כבר העלה את מפלס המים לגובה הקומה הראשונה. כלום. לא נפלה טיפה של מים, השמיים היו סבבה. גררתי את הגופה שלי למטבח, כיפוש ישבה שם עם הקפה. היא החזאית שלי, כי היא יורדת עם הכלבה, אחרי שהיא משגרת את הצדיק לבית הספר. "בוקר טוף, כפרע. נו, הייתה פה יונה עם עלה של זית? נגמר המבול?".
"את יכולה להסביר לי מדוע אני צריך לקבל גמילות חסדים של אוכל מהמשפחה שלך? דג מרוקאי את יודעת להכין, אז מה נסגר? זה לא נעים לי הגמ"ח הזה", אמרתי בפיזור נפש, שהתברר כטעות אסטרטגית באנתרופולוגיה של משפחה שכוללת מרוקאית וצאצא לאמא פולנייה.
כיפוש הגיעה לסלון, עם שפת גוף של פסק דין וגזר דין ביחד. "אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, אתה עוד ממשיך להציק לי עם השטויות שלך? אצל מרוקאים זה כיף לתת ולהעניק, זו לא נדבה ולא גמילות חסדים, זו אחותי ובעלה, הבנת? הם שמחים רק על זה שביקשתי. ולא ביקשתי בשבילך, אלא בשבילנו".
"טוב, אם את כבר תהיי שם, אז תתארגני על אורז עם שעועית, לא אכפת לי ירוקה או לבנה. בטח הם יכינו חמישה סוגי בשר, אז תתארגני על צלי בקר. ואם יש ארטישוק ממולא, תביאי שאני אדגום. אני אוהב את זה. דיר באלאק להגיד להם שזה בשבילי! תגידי שאת מארחת חברות לצהריים".
"בסדר, מאמי, בסדר. אני שוב מציעה לך להיעזר בפסיכולוג או פסיכיאטר, כדי לתקן חלק מהפגמים שלך, כילד של אמא. אף פעם לא מאוחר. אני אביא את כל מה שביקשת. במוצאי שבת תתקשר ותגיד תודה. זה יעשה להם את השבוע".
# # #
בכוונה רבה לא כללתי כאן בערימת מנבאי האסונות את הפסיכולוגים. כי אם איאלץ לבקר אחד/ת מאלה כפי שכיפוש מציעה, זו כבר באמת התנהלות קורבנית שלי. ומה בדיוק אפיק מהטיפול, זולת תרומה לא סמלית למטפל? אין לי באמת שמץ של מושג.
וכאשר מתפרסם אצלנו דוח נוכחות שנתי באגם הדרעק, הוא מביך ומשפיל. מתלהבים מנוכחות של 1,160 שעות עבודה אצל המצטיינים. נדמה לי ששבוע עבודה בישראל הוגדר כ־45 שעות. באגם הדרעק עובדים שלושה ימים בשבוע, רק למי שבא לו. לוועדות מגיעים דיירי אגם הדרעק, שיש להם אינטרס כלשהו.
# # #
איני יודע כמה פעמים ביקר אליהו בבארי, ואיזה רמת קשר טיפח עם הקהילה. אבל מדוע להיות דגנרט טיפוסי ולהתערב בהחלטה דמוקרטית שקיבלו החברים? אם אליהו יפעיל את סמכותו, אני מקווה שקהילת בארי תעתור לכל מוסד שיפוטי במדינה. אמצעים יש להם, לא פחות מעמיחי אליהו. בגועליציית אפסים שלא מפסיקה לדבר על דמוקרטיה, ולהעליב את המושג הזה, חייבים להילחם באמצעים דמוקרטיים.
# בממשל התיאוקרטי שלנו, בראשות אלוקים, של כמה וכמה פלגים שיש להם עשרות תורות ואמונות, לא מאפשרים לעבוד בשבת בעבודות תשתית ציבוריות, גם אם העובדים הם עוילם־גוילם. הנזק הוא עצום, העלויות בשמיים. אבל אם מדובר בנתיב תחבורה שחשוב לגועליצייה, כמו כביש 60 למשל ביו"ש, הרשות נתונה בחסות אלוקים והתוירה של הציונות הדתית, בראשות סמוצ'קנע גרנד־מייזר.
בנתיב הזה לא מפסיקים לעבוד. נכון שזה נתיב שאמור למנוע טרור, אבל יש לנו ימבה תשתיות בטיחותיות וביטחוניות. אבל להן אין את התוירה המתאימה להיתר של עבודה בשבת.
# נתונים מעודדים על שירות נשים בצה"ל נחשפו על ידי יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, בדיון בוועדה לקידום מעמד האישה באגם הדרעק. 5,000 נשים משרתות בצה"ל בתפקידי לחימה. לפני 11 שנים היו רק 500 לוחמות. שליש ממשרתי הקבע בצה"ל, הן נשים. אבל הבעיות מתחילות מדרגת רס"ן, שהיא לרוב תקרת הזכוכית של נשים, ביחידות לוחמות. רק 29% מהקצינים בדרגות רס"ן ביחידות לוחמות הם נשים.
בדרגת סא"ל ביחידות לוחמות רק 3% נשים. במלחמת 7 באוקטובר, שירתו כ־50 אלף נשים במילואים בכל התפקידים הנדרשים. כמות זו שקולה ל־30 שנות גיוס של חרדים. אבל זה המצב, כאשר באבא־בובות בצפת לא מוכנים שאישה תנהג באוטובוס ציבורי.
לקק"ל יש יותר מ־25 מיליארד שקל בנדל"ן ובמזומן. רמ"י משלמת לה 5 מיליארד שקל בשנה, רק כי קק"ל מחזיקה בקרקעות שמיועדות רק לבנייה בשביל יהודים. הסוכנות היהודית דאגה להביא יהודים לעלייה לישראל. בממשלה הנוכחית ישנם משרד הקליטה ומשרד התפוצות. אז מדוע צריך את הסוכנות? החטיבה להתיישבות באמת עשתה עבודה בעבר.
# ההודעה המשמחת של השבוע: דיירי אגם הדרעק שהוזמנו לטיול בגיאורגיה, קיבלו ברקס. הסיבה לטיול הייתה כנס הזוי "שבוע ישראל" (אם היו קוראים לזה שבוע חצ'פורי, היה יותר עדיף לנו ולגיאורגים). והאמת היא שאף אחד לא יחוש בחסרונם של התרבותניקים מאגם הדרעק. שיישארו בבית, שייצאו לטייל בצפון ובדרום, כדי לנסות לפתור מצוקות, בכאילו.
במקביל, למה בכתריאליבק'ה אפשר להתייחס ברצינות? הכל דיבורים, טובות הנאה, דאגה למקורבים, קצת, לא הרבה, מאמש־מאמש קצת נפוטיזם. רמאות? יש. הונאת הציבור מכל כיוון ומכל מפלגה? יש. ורק לי לא מציעים איזה פינה מהעוגה. ובגלל זה כיפוש נורא מאוכזבת ממני... חחח... חחח...
התרעות פיקוד העורף