ב-29 בדצמבר יישבו השניים זה מול זה במאר-א-לאגו. באופן רשמי, על סדר היום: המעבר לשלב ב’ של תוכנית טראמפ לעזה - הקמת כוח רב-לאומי, פירוז חמאס, שיקום אזרחי.
מה שמדאיג כל-כך את ירושלים הוא שבחודשיים האחרונים העמדה האמריקאית בשתי נקודות ליבה - נוכחות טורקית בכוח הייצוב וסדר הפעולות מול חמאס - התרחקה מהקו הישראלי.
כשמועצת הביטחון אימצה בנובמבר את תוכנית טראמפ, ההבנה בירושלים הייתה אחת: לישראל תהיה בפועל זכות וטו על הרכב הכוח הרב-לאומי. לא רוצים טורקים? לא יהיו טורקים.
כלומר, מה שישראל רואה כאיום - מוצג בוושינגטון כיתרון. זו כבר לא שאלה טקטית, זו שחיקה של עיקרון: מטורקיה כקו אדום ישראלי לטורקיה כספקית שירותים לגיטימית ב"יום שאחרי".
הסיפור לא זהה, אבל - דומה גם בשאלת פירוז חמאס. נתניהו חוזר וקובע - בפומבי ובסגור - שהמעבר המלא לשלב ב’ מתחיל רק במקום אחד: פירוק תשתיות חמאס מנשק.
כל היתר, ובעיקר - השיקום - צריך להגיע אחר כך. רק אחרי שחמאס יניח את נשקו - "בדרך הטובה או - בדרך הקשה", כפי שמגדיר זאת נתניהו בנאומיו בתקופה האחרונה.
בינתיים, הלחץ על ישראל “להתקדם” בשלבים האחרים גובר - גם בלי לוח זמנים ברור לפירוק מלא של הזרוע הצבאית. כאן בדיוק נכנסת לתמונה דוחא. קטאר לא מסתירה את כוונתה “לדחוף את ישראל לשלב ב’”, ונהנית גם מהמנדט האזורי שקיבלה וגם מהשפעה אישית על טראמפ.
טורקיה, מצידה, ממצבת את עצמה כמי שיכולה לדבר עם כולם - האמריקאים, חמאס, המצרים - ובדרך קונה לעצמה דגל על החול בעזה. טראמפ שומע היטב את שתיהן.
לצד זה, האמריקאים בונים מנגנון שמאפשר להם ללחוץ על הכפתור גם בלי הסכמה ישראלית מלאה: מינוי גנרל אמריקאי דו-כוכבי לעמוד בראש הכוח הבינלאומי, הקמת “מועצת שלום” בראשות טראמפ שתנהל את הכסף, הפרויקטים והפיקוח.
בלי חייל אמריקאי אחד על הקרקע, אבל עם שליטה אמריקאית כמעט מלאה על מסלול השיקום. אחרי שתיבנה המסגרת הזאת, השאלה שתשאל לנתניהו במיאמי תהיה פשוטה: אתם מצטרפים מבחירה - או שמסמנים אתכם כמי שמונעים התקדמות.
נתניהו מגיע לשם עם שלושה קווים אדומים: אין טורקים בכוח הייצוב, אין שיקום לפני פירוז חמאס, ואין נסיגה ישראלית שמאפשרת לחמאס להתבסס מחדש - כי גם הכוח הגב-לאומי הכי מושלם שאפשר לדמיין לא מסוגל לעשות את כל העבודה.
הנשיא טראמפ, מהצד השני, רוצה לצאת מהחדר עם משהו אחר : לוחות זמנים, רשימת מדינות משתתפות - כולל טורקיה אם אפשר - ונוסחה גמישה יותר לגבי פירוז, יעד מחייב אבל לא בלם אוטומטי. בין שתי מערכות הציפיות האלה יש הולך ונפער חלל.
“לעשות לביבי זלנסקי” במציאות הזאת משמעו לא להפוך אותו לקורבן, אלא לדחוק אותו לעמדה שבה כל “לא” שלו יוצג כסירוב בלתי אחראי, וכל הסתייגות עקרונית תיתפס כעיכוב של “הסדר היסטורי”.
תמונה מחויכת על מדשאת מאר-א-לאגו, הצהרה עמומה על “התקדמות משמעותית בשלב ב’”, רמיזה על “שותפות אזוריות חדשות” - ונתניהו שותק, או מגמגם, לצד הנשיא של ארצות הברית שמגדיר לציבור האמריקאי והעולמי מי בעד ומה נגד.
השאלה היא אם ראש הממשלה יגיע למיאמי כמנהיג שמוכן לשלם מחיר פוליטי על “לא” - או כמי שמקווה לשרוד עוד קצת , גם במחיר של ויתור זוחל על שליטה ישראלית בהכרעות היסוד של עזה. שם, ולא בשום ניסוח רשמי של תוכנית טראמפ, ייקבע מי מנהל את הסיפור - ומי רק מסביר בדיעבד למה הסכים.
התרעות פיקוד העורף