1. אבדו בחניון עזריאלי
כוונותיהם של מחוקקי החוק היו טובות אבל הביצוע כושל. ניסוח החוק היה מרושל ובעלי החניונים, שפילנתרופיה אינה הצד החזק שלהם, מיהרו לנצל את זה. תמונת הסיום הגרוטסקית הייתה מחוקקים מתפארים בהישגם, חניונים שמחים בחלקם, ואזרחים חונים הממשכנים את כלייתם (תמורת שעתיים וחצי במרכז ת"א).
זה לא הופך אותה לאחראית הראשית על הפיאסקו. אבל זה לא שינה הרבה לממשלה ותומכיה. הנה הזדמנות להסיט את תשומת הלב מיוקר המחיה המטורלל (הכל: תחבורה ציבורית, ארנונה, עגלת הקניות בסופרמרקט, תעריפי ביטוח הרכב, הדלק, מוצרי היסוד וכו' וכו') ולהעמיס את כולו על כתפיה הצנומות של מחוקקת, נמרצת ככל שתהיה, שבכלל שייכת לאופוזיציה.
ההתנפלות הייתה מאורגנת, מתובלת בזעם קדוש של ממש, משל לזימי היא אם כל חטאת, הגרסה המודרנית של עלי בבא ו־40 החניונים, המכייסת את כולנו באישון לילה ונמלטת עם קופתנו הדלה, בעודה מובילה את הציבור לחרפת רעב.
הקטין לעשות, כמובן, האיש המופקד על הקופה הציבורית (ועוד כמה דברים), בצלאל סמוטריץ'. הנה הציוץ שלו: "בזמן שאנחנו עובדים קשה כדי להוריד את יוקר המחיה, נעמה לזימי וחבריה בשמאל עובדים קשה כדי שיהיה יקר כאן. עושק החניונים הוא תוצאה של חוק טיפשי של חברת כנסת פופוליסטית שגרמה לעליית מחירים מטורפת. הציונות הדתית תגיש בדחיפות חוק לביטול החוק לייקור החניונים של נעמה לזימי".
טוב, נתעלם מהעובדה שהברנש הנ"ל טוען שהוא "עובד קשה כדי להוריד את יוקר המחיה", שהרי יוקר המחיה מעולם לא עבד כל כך קשה. ידיו של יוקר המחיה עמוסות עבודה והוא נאלץ להמריא מדי יום אל השמיים, לחצות אותם במהירות הסילון ולהמשיך הלאה, לכיוון האינסוף. אז נתעלם לרגע מכל זה ונתמקד רק בחוק. ובכן, זה לא "חוק נעמה לזימי". אבל ממש לא. או לפחות, לא רק.
אבל זה לא הכל. יש פאנץ'. הוא נתמך, במפורש, גם על ידי סמוטריץ' עצמו. ח"כ אברהם בצלאל הודה לשר סמוטריץ' בצלאל במילים חמות לאחר שהחוק עבר, שהרי בלי תמיכתו הנמרצת של שר האוצר זה לא היה קורה. מה שלא מפריע לאותו שר ממש להסתער עכשיו על נעמה לזימי עם להביור.
נכון, בזמנו כולם היו בטוחים שאם שיטת חישוב התעריף תעבור משעות לדקות, זה יגרום להוזלה. אף אחד לא האמין שבעלי החניונים יעלו את התעריף לדקה וינצלו את זה שהחוק לא קובע תקרה כדי שהתעריף ימשיך לטפס אחרי שעתיים או שלוש שעות של חניה ויאפשר להם לפתוח עוד ועוד חניונים כדי שיישאר לנו פחות ופחות כסף.
ומה עם לזימי? הייתה לה הצעת חוק דומה לזו של ח"כ אברהם בצלאל, אבל כשראתה את הצעתו, מיהרה להצטרף אליה. שהרי בנושא הזה, של יוקר המחיה, אין קואליציה ואופוזיציה. כך, לפחות, היא האמינה. החוק הזה אינו של לזימי, לא של "האופוזיציה" ולא של "השמאל". הוא חוק שעבר בכנסת בתוצאה 33-0, רוב התומכים בו באו מהקואליציה, תמכו בו ח"כים רבים מהליכוד, וח"כים מהציונות הדתית של סמוטריץ'.
מה שקרה זה שבינתיים נאלץ ח"כ אברהם בצלאל מש"ס לפרוש מהכנסת. ח"כ סמוטריץ' בצלאל, לאסוננו, דווקא נשאר במשרד האוצר ולא פרש. עוד לא יבשה הדיו על תמיכתו הגורפת בחוק (ועוד שלושה מחברי סיעתו שהצביעו בעד), הוא כבר מתנפל על לזימי "וחבריה בשמאל". וכן, לזימי נותרה בחלון הראווה של החוק, שהפך לאזור אסון, כמעט לבדה.
בניגוד לכל האחראים האחרים מהקואליציה והממשלה, שנעלמו כאילו הלכו לאיבוד בחניון עזריאלי ולא נודע כי באו אל קרבו, היא לא ניסתה לברוח. תתפלאו, אבל היא קיבלה אחריות על תוצאות החוק והעלתה פוסט מפורט שבו פירטה את הסיבות לכישלון החוק ואת כל הצעדים הדחופים שהיא נוקטת עכשיו כדי לתקן אותו ולייצר את החסמים שיגבילו את האפשרות של בעלי החניונים להמשיך בשוד המזוין נגד הציבור.
2. שירותי הלבנה
למה אני מספר לכם את כל זה? הרי מדובר בסיפור שהיה יכול להיות מצחיק ואפילו מגוחך, אלמלא עלה לנו לא מעט כסף. אני מספר לכם את זה כי זה לא מצחיק, לא מגוחך, אלא בעיקר עצוב. אני מספר לכם את זה כי פרשת חוק החניונים היא, בזעיר אנפין, הדגמה מושלמת של פרשת מחדל 7 באוקטובר. אחד לאחד.
ממשלת האסון, הזדון והחורבן, רשימת "מקבלי ההחלטות" שההחלטה היחידה שקיבלו היא להמשיך לפרק את כל מוסדות המדינה, להטיל את האשמה לכל עבר, להנציח את התבוססותנו בחילופי ההאשמות ותיאוריות הקונספירציה המחליאות, רק כדי למלט את עצמם. ממשלת האסון שעד רגע זה לא קיבלה אחריות על כלום, לא נתנה דין וחשבון, לא הרכינה ראש ולא הקימה ועדת חקירה.
נתחיל עם העובדה הפשוטה שלפיה כל מה שהיה צריך לקרות כדי להימנע מאסון 7 באוקטובר הוא שנתניהו יקיים את הבטחתו המצולמת והמוקלטת וייתן את ההוראה לצה"ל להיכנס לעזה ולהפיל את שלטון חמאס. הוא היה, בסך הכל, צריך לבצע את מדיניותו, שעליה הצהיר ואותה הבטיח. במקום זה, הוא יישם מדיניות הפוכה. במקום לחסל את חמאס, הוא גידל את חמאס. זה ברמת העיקרון. בואו נצלול עכשיו לפרטים:
ב־5 ביוני 2017 נפל דבר במזרח התיכון. סעודיה, בחריין, תימן (טרום שלטון החות'ים), מצרים ואיחוד האמירויות הכריזו "מלחמה" על קטאר. המדינות הללו התאגדו, קבעו שקטאר היא מדינה מממנת טרור, המסכנת את היציבות במזרח התיכון, ניתקו איתה את היחסים הדיפלומטיים, גירשו בבושת פנים את שגריריה, סגרו את הגבולות היבשתיים ואת המרחבים האוויריים והטילו עליה מצור.
עם חציית השיירה של חמדאללה את המעבר, היא עלתה על מטען רב־עוצמה. זה היה ניסיון התנקשות של חמאס בראש הממשלה הפלסטיני. חמדאללה ניצל בנס. אבו מאזן רתח והחליט לעשות מעשה. הרשות הפסיקה באותו רגע את העברת הכספים לרצועה, כספים שמשמשים לתשלום משכורותיהם של 60 אלף פקידים שלטוניים בעזה.
צעד כזה הוא מכה אנושה לכלכלה העזתית, הבנויה על תמיכות, הקצאות והעברות למיניהן. באותו רגע הפכו 60 אלף פקידי שלטון בעזה למובטלים. התוצר צנח. כוח הקנייה כנ"ל. מעכשיו, לא רק קטאר מבודדת, גם חמאס, בן טיפוחיה, על סף קריסה. אין ראש ממשלה ישראלי שלא היה מזהה בהתפתחויות הללו הזדמנות פז להנחית את מכת החסד על המפרקת של מכונת האחים המוסלמים. בעצם, יש אחד. רק אחד. בנימין נתניהו.
זה לא שמעשיו היו חשאיים. להפך, הם היו פומביים. הוא התפאר בהם. זמן קצר אחרי שהכסף הקטארי במזוודות, במזומן, בשטרות ירקרקים של 100 דולר, החל להציף את הרצועה, הוא התייצב ליד כבש המטוס בנתב"ג בדרכו לאנשהו, מצויד ברעייתו, ונשאל על הכסף הקטארי.
"אני עושה מה שאני יכול כדי להחזיר את הביטחון לתושבי העוטף", אמר נתניהו (זה מצולם ומוקלט כמובן), "ואני חושב שכעת זה הצעד הנכון, לכל צעד בלי יוצא מן הכלל יש מחיר, כשאתה נוקט צעדים של מנהיגות, תמיד יש מחיר, אם אתה לא יכול לשאת במחיר, אתה לא יכול להנהיג. ואני יודע לשאת במחיר".
כן, זה בדיוק מה שהוא אמר. האיש שנחלץ להצלת האחים המוסלמים, קטאר וחמאס, הסביר שזהו צעד מנהיגותי וצריך לדעת לשאת במחירו. כשהגיע המחיר, חמש שנים אחר כך, הוא נעלם. כרגיל.
אבל יש עוד: תחילת ההעברות של המזומן הקטארי עוד היו בתמיכה מסוימת של מערכת הביטחון הצה"לית. בשב"כ התנגדו מהרגע הראשון. אחרי המשלוח הראשון של הכסף, העביר נדב ארגמן לנתניהו מסמך מפורט ובו ראיות מודיעיניות מוצקות לכך שחלק גדול מהכסף לא הולך למשפחות עזתיות נזקקות, אלא לידיו של מוחמד דף, שבונה איתו את מכונת הטרור. כמה שבועות אחר כך הביא גם אמ"ן מידע דומה הנשען על הוכחות. נתניהו קרא את המסמכים, שמע את האזהרות והמשיך הלאה. כאילו כלום.
אחר כך התברר שיועציו הקרובים ביותר של נתניהו, הרובצים ובוחשים בתוככי האקווריום המקודש לביטחון ישראל, מקבלים כספים מקטאר תוך כדי מלחמה. אותם יועצים מייצרים "מבצעי השפעה" קטאריים בתוך ישראל, מסכנים את הסכם השלום עם מצרים ומדליפים חומרים סודיים ביותר שנגנבו מצה"ל לתקשורת זרה, בידיעת נתניהו, כדי לבלום מחאה ציבורית בנושא החטופים. וזה כבר לא מפתיע אף אחד. נתניהו עצמו לא מפטר את היועצים ולא מתנער מהם. להפך, הוא מתגעגע אליהם ונותן להם גיבוי מלא. אין לו ברירה, הם יודעים את האמת.
אין בכל מה שנכתב כאן כדי להמעיט מאחריותם של אנשי הצבא, המודיעין והשב"כ למחדל. אחריותם מלאה, נוראה, איומה ומחרידה. היה כאן ליקוי מאורות מתמשך, קונספציה שהכתה שורשים וכיבתה פעמוני ונורות אזהרה, כל זה גבל גם ברשלנות ועצימת עיניים.
אף אחד מהאחראים הללו (למעט כמה זוטרים, בראשם קצין המודיעין החצוף של אוגדת עזה) לא מנסה להתחמק מאחריותו. כמעט כולם שמו מפתחות ופרשו בטרם עת. כל אחד מהם מנסה להכות על חטא בדרכו וכל אחד מהם נושם, מתעורר וישן שנת סיוטים עם מראות 7 באוקטובר. הם אנשים שיש להם מצפון. ממשלת ישראל, בראשותו של "מר ביטחון", נוהגת הפוך. בדיוק כמו בפרשת יוקר המחיה עם נעמה לזימי.
מישהו רם דרג אמר השבוע שאם גילטמן, שפעל בחירוף נפש, היה נהרג חלילה במלחמה, הוא היה מועלה לדרגת תא"ל באופן אוטומטי. לרוע מזלו, הוא נשאר בחיים, כדי לגלות ש"השר הממונה" לא מאשר לרמטכ"ל להעלות אותו בדרגה ולהטיל עליו תפקיד מפרך, בגלל סצינה בודדה ממסיבת עיתונאים כלשהי שהתקיימה לפני כמעט שלוש שנים, בתחילתה של המחאה הציבורית נגד ההפיכה המשטרית.
3. כשברדוגו דורש
אם חסרים לכם כאן לירלוריו המוכרים של יעקב ברדוגו, בבקשה: הבחור נשא באחד מאולפניו נאום הזיות שבו סיפר איך רונן בר זימן אותו ללשכתו לשיחה שאותה הגדיר ברדוגו כ"שיחת איומים". ברדוגו הוסיף ש"הכל מוקלט אצלם, אני מרשה לך, רונן בר, אני מרשה לשב"כ לפרסם את השיחה הזו...הוא דיבר איתי, במילים אחרות אמרתי לו, אתה רוצה לעצור אותי? אני לא מפחד ממך. אבל אני כן פחדתי, שלא יהיה לך ספק...".
מה הבעיה של מכונת הרעל עם רונן בר? זה פשוט: הם יודעים שבר יודע את האמת. הם יודעים שיש לבר כל ההתרעות הממוקדות שהעביר לנתניהו ערב הטבח. מחודש אוגוסט ועד השבת הארורה, כל שבוע נתניהו קיבל התרעה כזו או אחרת מהשב"כ. התרעה למלחמה זירתית, התרעה לפרשנות לא נכונה של אויבי ישראל למצבנו, אפילו התרעות על עזה, המלצות (בפעם המי יודע כמה) לחסל את צמרת חמאס, לשנות מדיניות בעזה וכו'.
הם יודעים שבר יודע כמה פעמים הזהיר השב"כ את נתניהו מהמשך מימון חמאס על ידי קטאר. הם גם יודעים שבלילה שבין 6 ל־7 באוקטובר, עוזר המודיעין של מזכ"ץ ראש הממשלה עודכן על ידי השב"כ על כל המתרחש, דקה אחרי דקה, אבל לא העיר את הבוס שלו, אולי כי לא הייתה בלשכה שום תרגולת לצורך זה. הם מתנפלים על רונן בר, כי הוא יודע את האמת והוא אומר אותה, ובבוא העת הוא גם יציג אותה.
4. תופר חליפות וחוקים
בינתיים הם ממשיכים לקדם את חוק ההשתמטות. זו עובדה מדהימה כשלעצמה שהקואליציה הזו מרשה לעצמה להמשיך לקדם חוק כזה גם אחרי מלחמה נוראה כל כך, גם אחרי שנפלו קרוב ל־2,000 ישראלים ולצה"ל חסרים 12 אלף לובשי מדים, גם אחרי שהנטל על הסדיר והמילואים הפך ללא אנושי. הם עושים את זה כי הם יכולים.
אני מכיר את ח"כ בועז ביסמוט קרוב ל־40 שנה. עבדנו יחד שנים ארוכות ב"מעריב". הוא בחור נחמד באמת, ביסמוט. אני שואל את עצמי מה עובר לו בראש כשהוא מקדם את התועבה הזו. אין לי תשובה. בסוף השבוע שעבר הוא התראיין גם לעיתון חרדי וגם לעיתון "רגיל" ("מעריב"), והעביר מסרים הפוכים לחלוטין בכל פלטפורמה.
ביסמוט שאף להתעופף מכאן כמה שיותר רחוק עוד לפני 7 באוקטובר. הוא שגריר וקונסול לשעבר, הוא אוהב את העולם הדיפלומטי, הוא שוחה בו כדג במים ובכישרון לא מבוטל. המהומה של מסדרונות הכנסת פחות נעימה עבורו. אחרי 7 באוקטובר הוא התבטא בחוגים סגורים, הרבה יותר מפעם אחת, על אחריותה של הממשלה, על הצורך להקים ועדת חקירה או אפילו ללכת לבחירות.
השגריר כהן אמור לסיים בשנה הבאה. מכרז להחלפתו לא פורסם עדיין במשרד החוץ, מה שאולי יכול להעיד על כך שהתפקיד מיועד למינוי פוליטי. אין לי ספק שביסמוט יכול להיות שגריר מעולה ביפן. רק חשוב שיידע, שגם כהונה מוצלחת במיוחד בטוקיו ואפילו הסכם ברית הגנה ואמנת סושי משותפת עם יפן, לא ינקו מעל מצחו את כתם ההשתמטות והחוק שהוא מקדם, כדי להפיס את רצון אדוניו. כמו שנתניהו לא יוכל לברוח מ־7 באוקטובר, כך ביסמוט לא יוכל להימלט מחוק ההשתמטות, אף פעם, בשום מקרה ולשום מקום (ביסמוט, בתגובה, מכחיש מכל וכל).
5. בין עזה להרצליה פיתוח
עשור הוא אומנם גולנצ'יק בדם, אבל 7 באוקטובר תפס אותו כראש אכ"א בצה"ל. כשאלופים אחרים התמודדו מול חמאס, חיזבאללה ושאר אויבי ישראל, עשור היה צריך להתמודד עם הזוועה עצמה. עם 1,200 גופות של אזרחים ולוחמים שנפלו ונרצחו בלילה אחד, ועוד מאות שנפלו אחר כך. הוא הקים את בסיס שורה, ואחר כך גם את שורה 2, שנפתח כי לא היה אפשר להכיל את מספר המתים וזוועת המוות בתשתית המקורית.
הוא זה שהתמודד עם זיהוי הגופות והחללים, הררי גופות וחללים במצבים שונים, עם טביעות השיניים והדנ"א וצחנת המוות והלוויות האינסופיות והצורך להודיע את ההודעה המחרידה לכל כך הרבה משפחות, וההודעה העוד יותר מחרידה (חטופים שמצבם לא ידוע) למשפחות שעולמן התמוטט עליהן תוך שניות.
כשהוא מספר על ימי הזוועה והאימה האלה, ניכר בו שהוא מכונס בעצמו, כאוב והמום, למרות השנתיים שחלפו. אלא שבינתיים הוא מונה למפקד פיקוד הדרום, וכרגע הוא מושל על מחצית משטח הרצועה, שטח הרוס ברובו שעשור מנסה עכשיו לטהר ולנקות בדרך יסודית, בכל הממדים האפשריים, כולל ממד העומק, כדי שלא יהיה אפשר לאיים ממנו בעתיד על מדינת ישראל.
פקודיו אוהבים אותו, וזה ניכר. ביום רביעי, בסיור ארוך וממוקד בין יחידות שונות של סדיר ומילואים על הקו הצהוב, בין חמאס לישראל, הוא נתקל פתאום באדם מבוגר, מבוגר מאוד, חובש כיפה סרוגה, שערו לבן ומדיו צבאיים, דרגות רב־סרן על כתפיו.
בגיל 60 החליט יאיר, אביו של אייל, שכדי להנציח את מורשת בנו הוא מתגייס למילואים. הוא גם יצא לקורס קציני מילואים. את הדרגה, כך הוא ביקש, העניק לו יניב עשור, שהפך בינתיים לראש אגף כוח אדם בצה"ל. יאיר כבר בן 84, אבל הוא כרגע בעזה עם הפלוגה שלו. הכומתה שלו היא הכומתה של בנו. עשור מלווה את המשפחה מאז האסון, כבר 33 שנה. אי אפשר לטעות באחווה המיוחדת, העצובה והמיוחדת כל כך, בין המילואימניק הזקן לקצין הבוגר, שהחליף את בנו שנפל. הם חולקים את אותה האהבה לאותו חייל שנפל.
נכון, עברו כבר מעל שנתיים והנטל כבד, אבל המילואימניקים שפגשתי בעזה היו עמוסי מוטיבציה. ולא, לא מדובר רק בחובשי כיפה או אנשי ימין. פגשתי שם ישראלים מכל הגוונים והסוגים, כולל אחד שגר באחד הרחובות היקרים ביותר של הרצליה פיתוח ויחד עם כמה חברים, כולם אנשים עם רקע טכנולוגי, הקים יחידת רחפנים מיוחדת שהפכה לחמ"ל שהפך לסוג של אגרוף צה"לי שעושה הכל: אוסף מודיעין, מיירט פיגועים, מפוצץ בתים חשודים, והכל באמצעות אין־ספור סוגים של רחפנים שמתופעלים על ידי המילואימניקים במיומנות. הזכיר לי קצת חוג טיסנאות, רק עם חומרי נפץ.
השוטטות במרחבי ההרס העצומים שבין הקו הצהוב לגבול הרצועה מותירה טעם של אפוקליפסה. החלק הזה של עזה נראה כמו הירושימה, אחרי ההפצצה. מג'בליה לא נותר כמעט דבר, שג'אעייה מנוחתה עדן, כל המרחב של התוחמת הצפונית, שהטיל אימה וטרור על ניתב העשרה, נטחן לאבק. לא, אין להזיל דמעה על החורבן הזה, שהעזתים הביאו על עצמם.
אלא שעשור יודע שלא לעולם חוסן. מתישהו יחליט ג'ינג'י כלשהו באחוזה כלשהי במיאמי שהגיע הזמן להתקפל (אלה מילים שלי, לא שלו). אז מפקד הפיקוד מנהל מרוץ נגד הזמן כדי להותיר את השטח הזה נקי ככל האפשר מתשתיות טרור.
תנופת הבנייה, הקידוח, ההשמדה של תשתיות, חסרת תקדים. השטח כולו מנומר בנקודות קידוח, לאיתור הפירים והמנהרות. בסיסים חדשים מוקמים על תילים מלאכותיים שהצבא מרים. יערות של אנטנות מכל הסוגים, חיישנים, עמדות שולטות ותשתיות מודיעיניות ומבצעיות מוקמות מכל עבר, לא משאירות שום דבר ליד הדמיון.
האלוף עשור יודע להראות מאיפה בדיוק תקפו את נחל עוז, מאיפה בדיוק יצאה ההתקפה על כפר עזה ובארי, מאיפה שיגרו על שדרות ואיפה החביאו את החטופים בכל רגע נתון. הוא מייצר עכשיו מרחב אבטחה ליישובי העוטף. הוא יודע שאף אחד לא יתנדב לאסוף ממחבלי חמאס את הקלצ'ניקובים שלהם, והוא יודע שבלי זה, אין פירוז. אבל הוא עושה כרגע כל מה שהוא יכול.
במשמרת שלו לא נהרגו חטופים מאש צה"ל, וההישג הזה היה קשה הרבה יותר מכפי שזה נדמה. עכשיו, כשהוא נטול חטופים חיים, אבל נשבע להמשיך לחפש את רן גואילי בכל הכוח עד שיימצא, עושה רושם שנטל כבד הוסר מעל צווארו.
התרעות פיקוד העורף