אבל מי ששמע ממנו על החוויה שחווה ב-7 באוקטובר ובחודשים שאחריו, יבין שאין נפש שיכולה לעמוד בחוויה מהסוג הזה בלי להישאר מצולקת.
עשור הוא אומנם גולנצ'יק בדם, אבל 7 באוקטובר תפס אותו כראש אכ"א בצה"ל. כשאלופים אחרים התמודדו מול חמאס, חיזבאללה ושאר אויבי ישראל, עשור היה צריך להתמודד עם הזוועה עצמה: 1,200 גופות של אזרחים ולוחמים שנפלו ונרצחו בלילה אחד, ועוד מאות שנפלו אחר כך. הוא הקים את בסיס "שורה", ואחר כך גם את "שורה 2", שנפתח כי לא היה אפשר להכיל את מספר המתים וזוועת המוות בתשתית המקורית.
התמודדות עם ההרס והלוויות
הוא זה שהתמודד עם זיהוי הגופות והחללים, הררי גופות וחללים במצבים שונים, עם טביעות השיניים והדנ"א, צחנת המוות, הלוויות האינסופיות והצורך להודיע את ההודעה המחרידה לכל כך הרבה משפחות – וההודעה העוד יותר מחרידה למשפחות החטופים, שמצבם לא ידוע, בעוד שעולמן התמוטט עליהן תוך שניות.
כשהוא מספר על ימי הזוועה והאימה האלה, ניכר בו שהוא מכונס בעצמו, כאוב ומום, למרות השנתיים שחלפו. אלא שבינתיים הוא מונה למפקד פיקוד הדרום, וכרגע הוא מושל על מחצית משטח הרצועה, שטח הרוס ברובו, שעשור מנסה עכשיו לטהר ולנקות בדרך יסודית, בכל הממדים האפשריים, כולל ממד העומק, כדי שלא יהיה אפשר לאיים ממנו בעתיד על מדינת ישראל.
המפגש עם רס"ן יאיר לוי
פקודיו אוהבים אותו, וזה ניכר. ביום רביעי, בסיור ארוך וממוקד בין יחידות שונות של סדיר ומילואים על הקו הצהוב, בין חמאס לישראל, הוא נתקל פתאום באדם מבוגר, חובש כיפה סרוגה, שערו לבן ומדיו צבאיים, דרגות רב-סרן על כתפיו.
בגיל 60 החליט יאיר, אביו של אייל, שכדי להנציח את מורשת בנו, הוא מתגייס למילואים. הוא גם יצא לקורס קציני מילואים. את הדרגה, כך הוא ביקש, העניק לו יניב עשור, שהפך בינתיים לראש אגף כוח אדם בצה"ל.
יאיר כבר בן 84, אבל הוא כרגע בעזה עם הפלוגה שלו. הכומתה שלו היא הכומתה של בנו. עשור מלווה את המשפחה מאז האסון, כבר 33 שנה.
אי אפשר לטעות באחווה המיוחדת, העצובה והמיוחדת כל כך, בין המילואימניק הזקן לקצין הבוגר שהחליף את בנו שנפל. הם חולקים את אותה האהבה לאותו חייל שנפל.
המילואימניקים בעזה ומבצעי הרחפנים
נכון, עברו כבר מעל שנתיים והנטל כבד, אבל המילואימניקים שפגשתי בעזה היו עמוסי מוטיבציה. ולא מדובר רק בחובשי כיפה או אנשי ימין. פגשתי שם ישראלים מכל הגוונים והסוגים, כולל אחד שגר באחד הרחובות היקרים ביותר של הרצליה פיתוח, והקים עם חבריו יחידת רחפנים מיוחדת שהפכה לחמ"ל, סוג של אגרוף צה"לי: אוסף מודיעין, מיירט פיגועים ומפוצץ בתים חשודים, באמצעות אין-ספור רחפנים המופעלים על ידי המילואימניקים במיומנות.
הרס, חיפוש ובנייה מחדש
השוטטות במרחבי ההרס העצומים שבין הקו הצהוב לגבול הרצועה מותירה טעם של אפוקליפסה. החלק הזה של עזה נראה כמו הירושימה אחרי ההפצצה.
מג'בליה לא נותר כמעט דבר, ג'אעייה נטחנה לאבק, וכל המרחב התוחם הצפוני, שהטיל אימה וטרור על עוטף עזה, נהרס כמעט לחלוטין. לא, אין להזיל דמעה על החורבן הזה, שהעזתים הביאו על עצמם.
אלא שעשור יודע שלא לעולם חוסן. מתישהו יחליט ג'ינג'י כלשהו באחוזה כלשהי במיאמי שהגיע הזמן להתקפל (אלה מילים שלי, לא שלו). אז מפקד הפיקוד מנהל מרוץ נגד הזמן כדי להותיר את השטח נקי ככל האפשר מתשתיות טרור.
תנופת הבנייה, הקידוח וההשמדה של תשתיות – חסרת תקדים. השטח כולו מנומר בנקודות קידוח לאיתור הפירים והמנהרות. בסיסים חדשים מוקמים על תילים מלאכותיים שהצבא מרים.
יערות של אנטנות מכל הסוגים, חיישנים, עמדות שולטות ותשתיות מודיעיניות ומבצעיות מוקמות מכל עבר, לא משאירות שום דבר ליד הדמיון.
נקיון השטח והבטחת העוטף
האלוף עשור יודע להראות מאיפה בדיוק תקפו את נחל עוז, מאיפה בדיוק יצאה ההתקפה על כפר עזה ובארי, מאיפה שיגרו על שדרות ואיפה החביאו את החטופים בכל רגע נתון.
הוא מייצר עכשיו מרחב אבטחה ליישובי העוטף. הוא יודע שאף אחד לא יתנדב לאסוף ממחבלי חמאס את הקלצ'ניקובים שלהם, והוא יודע שבלי זה אין פירוז. אבל הוא עושה כרגע כל מה שהוא יכול.
אז הוא עושה הכל כדי לנקות את השטח מכל סממן שיכול לייצר בעתיד איום: להשאיר אותו בלי תת-קרקע, בלי בסיסי שיגור, בלי כני ייצור או תשתיות כלשהן. הוא בדרך הנכונה.
התרעות פיקוד העורף