ישראל היא "כלכלת אי" ריכוזית, מה שאומר שכל סחורה חייבת לעבור דרך שערי כניסה מבוקרים שבהם המדינה גובה דמי מעבר. אבל השליטה האמיתית היא בתשומות הייצור הבסיסיות, כיוון שהמדינה היא המונופול האולטימטיבי: היא מחזיקה בקרקע, שולטת במים, קובעת את תעריפי החשמל וממסה דלקים בשיעורים דרקוניים. ואז, כשהיזם הישראלי ניגש לייצר, נקודת הפתיחה שלו יקרה בעשרות אחוזים מזו של עמיתיו ב-OECD, פשוט כי השותף השקט שלו, מדינת ישראל, גזר את הקופון עוד לפני שהמוצר יצא מהמפעל.
אל בור השומן הזה נשפכת שכבה של חוסר יעילות מבני, ייחודי לישראל: אילוצי הדת והכשרות. בעולם גלובלי ותחרותי שבו מפעלים ומערכות פועלים 24/7, המשק הישראלי עוצר מלכת לכ-60 ימים בממוצע בשנה. הפער הזה מגולם בכל מוצר על המדף, משום שבעת שקווי ייצור עומדים דוממים כ-17% מהזמן, ההוצאות הקבועות ממשיכות לתקתק.
על גבי התשתית היקרה והלא-יעילה הזו המדינה מאפשרת יצירה של ריכוזיות קיצונית אצל מספר מצומצם של יבואנים ורשתות שיווק. המדינה משמרת את הריכוזיות הזו מטעמי נוחות של גבייה, והתוצאה היא כשל שוק שבו אין תחרות אמיתית על המחיר. המדינה יכולה הייתה להוזיל את הקרקע, לחתוך את הבלו, להסיר מכסים ולפתוח את השוק – אך היא בוחרת שלא לעשות זאת מסיבה אחת: המדינה זקוקה לכסף הזה כדי לממן את הבחירות הפוליטיות שלה.
התרעות פיקוד העורף