זהו סימפטום של וירוס תרבותי, שתקף קצינים ולשעברים במהלך 2023, בשיא סערת הקריאות לסרבנות ולאי־התנדבות שנעשו בשם "שמירה על הדמוקרטיה", אך בפועל ביקשו לעצור בכוח פעילות פרלמנטרית. כשאדם לובש מדים, הוא מקבל על עצמו סט כללים וערכים שעליהם הצבא עומד: הגנה על המולדת, נאמנות למדינה, משמעת היררכית, מקצועיות וממלכתיות, והוא יודע שהנצרה לכוח שהמדים והנשק מעניקים לו נמצאת בידי הממשלה. החייל או הקצין אינם מחליטים מתי לפתוח אותה. הם נשמעים להחלטות הדרג הנבחר, דרך הרמטכ״ל. ככה זה בדמוקרטיה.
במשך השנים פיתחנו הערצה ויראה ללובשי המדים, במיוחד לאלו הנושאים ברזלים על הכתפיים. מאחר שאנחנו מדינה שחיה ממלחמה למלחמה, מנס לנס, בזכות החיילים והקצינים שמחרפים נפשם, טבעי שנביט עליהם כעל מושיעים. בשנים האחרונות התפתחה תופעה מטרידה: יותר ויותר קציני צה״ל, ובמיוחד בכירים ולשעברים, מציגים עצמם כמי שיודעים טוב יותר מהדרג המדיני. חלקם אף מזלזלים בגלוי בנבחרי הציבור ומקבלים גיבוי ציבורי לכך, כי אנחנו בני אנוש וסומכים על מי שמגן עלינו. וזה המקום שבו כולנו התבלבלנו.
ב־2023, ההתנגדות לממשלה הנבחרת התפתחה לענף שבו אנשי צבא לשעבר הופיעו על במות ובאולפנים כשהם נשענים על המדים שלבשו בעבר. הם גרמו לחלק מהציבור להאמין שהצבא "טוב יותר" לניהול המדינה מהממשלה שהציבור עצמו בחר. זה היה הלך רוח בקרב אלה שלא השלימו עם תוצאות הבחירות וחשבו שהם "יודעים טוב יותר".
המגמה הזו חיזקה את האגו של קציני הצבא, וגם בלבלה אותם. אם לאחר 7 באוקטובר אלוף בצה״ל עדיין מרשה לעצמו לומר "איך הם מתערבים לנו?", סימן שהגבולות מטושטשים. סימן שיש מי שחושב שהמדים הם שלו, ולא של המדינה. והעובדה שהציבור סלחני כלפי אמירות כאלה מצביעה על כך שגם אנחנו עדיין מבולבלים בשאלה אם אנחנו צבא עם מדינה, או מדינה עם צבא. ברגע שהסדר בעניין מתערער, אפילו רק ברמת השיח, אנחנו נמצאים על מדרון חלקלק.
התרעות פיקוד העורף