הכפייה הנכונה: זה הפתרון לסוגיה החרדית שאף אחד לא מדבר עליו | יוסי שניר

יש ביטוי שמתאר בדיוק את הסוגיה הישראלית בנושא החרדים, אך מסיבה כלשהי הוא לא קיים בשיח הציבורי שלנו: "כפייה מידתית". זהו אוקסימורון מושלם – צירוף של שתי מילים סותרות – שמבליט את הבעיה המהותית שאיתה אנחנו מתמודדים 75 שנה.

כפייה היא חובה, הכרח. מידתיות היא איפוק, התחשבות. איך אפשר לכפות באופן מתון? אבל זה בדיוק מה שישראל מנסה לעשות מאז 1948 – לכפות על החרדים חובות אזרחיות תוך הקפדה יתרה שלא לפגוע בזהותם. בתחילה זה עבד. כש־400 בחורי ישיבה קיבלו פטור מגיוס ב־1948, הסטטוס קוו היה סביר. אבל ב־2025, כשהחרדים מהווים 14% מהאוכלוסייה עם מרכיב ילודה מהגבוהים בעולם, כשרק כמחצית מהגברים החרדים עובדים, וכשאנחנו בעיצומה של מלחמה ממושכת – מה שהיה כפייה מידתית הפך לבעיה קיומית.

חינוך – החל מהשנה הבאה, כל מוסד חינוך חרדי שמקבל תקציב ממשלתי חייב ללמד מתמטיקה, אנגלית ומדעים ברמה הולכת ועולה. התמריצים – סבסוד מלא למשתלבים, מענקי כניסה לתעסוקה, תוכניות הכשרה משוכללות, סיוע בדיור לזוגות צעירים שבהם שני בני הזוג עובדים, יחידות צבאיות ושירות לאומי מותאמים תרבותית. הסנקציות – הפחתה הדרגתית של קצבאות לאברכים. עד שנת 2033, אפס מימון ממשלתי ללימוד תורה למבוגרים מעל גיל 25 שאינם עובדים לפחות 50%. גיוס חובה עם אופציה לשירות לאומי־אזרחי ללא פטורים קבועים.