יש ברגע הזה זיקוק טהור של רוח החנוכה. לא כי אחמד יהודי (כי הוא לא), ולא כי גבורה היא נחלתם של דת או עם מסוים. זהו רגע "חנוכה" קלאסי, כי החג הזה מלמד אותנו שאור אינו מטאפורה – הוא אחריות. נר לא מנהל משא ומתן עם החושך. הוא דוחק אותו לאחור, בעקשנות, עם הלהבה קדימה.
אז מה עושה העולם היהודי כשלא-יהודי רץ, פשוטו כמשמעו, אל תוך האש כדי להציל אותנו? קודם כל, אומר תודה. בקול רם, בברור, ושוב ושוב. לא בקלישאות עמומות על "אנושיות", אלא בהכרה ישירה במעשה: הוא ככל הנראה הציל עשרות אנשים כשעצר חמוש בעיצומה של מתקפה. הכרת תודה לא צריכה להיאמר בלחישה, בטח לא בעידן שבו פחדנות מוסרית מחופשת לעיתים ל"תחכום".
שנית, צריך לכבד אותו באופן רשמי ופומבי. הגיע הזמן שארגונים יהודיים באוסטרליה ובעולם יהפכו את אחמד אל-אחמד לסמל. כך נראה אומץ כשהוא לא מתוסרט, כשהוא מגיע מהבטן, מתוך הגינות בסיסית ולא מתוך אידיאולוגיה. הוא לא עצר לחשב סיכונים. הוא פעל. על פי הדיווחים הוא עדיין מחלים מפציעות הירי שספג.
וכן, אני מאמין שמדינת ישראל צריכה להכיר בו. לא כי יהודים זקוקים למושיעים, אלא כי יהודים יודעים לזהות צדק כשהם רואים אותו. ישראל היא לא רק מקלט וכוח צבאי, היא הריבונות של הזיכרון היהודי. הזיכרון הזה כולל "פנקס זכויות" קדוש של אלו שעמדו לצדנו כשהיה מסוכן, לא נוח או לא פופולרי לעשות זאת. כשישראל מוקירה אומץ כזה, היא משדרת לעולם שיש הבדל בין מי שמפיץ אור למי שמפיץ חושך, ושהעם היהודי יודע להבחין בהבדל.
איך זה ייראה? הזמנה לירושלים. פגישה עם הנשיא. ציון לשבח לאומי. נטיעת עץ על שמו – לא כדי לחקות את מודל השואה של "יד ושם", אלא כדי להדהד את המסר שלו: שהצלת חיים יהודיים היא מעשה שאנחנו מתעדים, זוכרים ומוקירים לנצח.
יש סיבה נוספת לחשיבות העניין. יהיו קיצונים שינסו לנצל את הפיגוע בחוף בונדי כדי ללבות שנאה קולקטיבית והאשמות גורפות. הדרך הזו מובילה לתהום. יהודים יודעים היטב מה המשמעות של להישפט כקטגוריה ולא כבני אדם, כ"בעיה" או כמטרה.
הסיפור של אחמד הוא הנוגדן לרעל הזה. "בכל דת יש מי שמפיץ אור, ובכל דת יש מי שמפיץ חושך", כתבתי לעצמי אחרי שקראתי את הדיווחים. זו לא סיסמה, זו המציאות. הרוצח בחוף בונדי בחר בחושך. אחמד בחר באור.
המסר של חנוכה אינו זחיחות ניצחון, אלא נחישות. הנס לא היה רק שהשמן הספיק. הנס היה שיהודים התעקשו להדליק את המנורה בכל זאת, בעולם שהיה לו נוח יותר אם היו מעמעמים את נוכחותם. לכן חנוכה טעון כל כך השנה, כשיהודים בעולם מתבקשים – במפורש או במרומז – לחגוג בשקט, להצניע סמלים, להקטין את עצמם למען ביטחונם. לא. התשובה לחושך אינה היעלמות. התשובה היא אור.
העם היהודי חייב לו יותר מאשר מחיאות כפיים. הוא חייב לו הכרה, זיכרון וכבוד. וגם אוסטרליה צריכה לראות באומץ שלו סטנדרט, לא יוצא מן הכלל, במאבק על המרחב הציבורי והגנה על מיעוטים.
התרעות פיקוד העורף