הרצח בסידני איננו טרגדיה מקומית. הוא אינו "אירוע חריג", ואינו תוצאה של קיצון מקרי. הוא סימפטום. סימפטום של עולם חופשי שמאבד את האינסטינקט הבסיסי שלו: להגן על עצמו, על ערכיו, ועל אזרחיו – ובראש ובראשונה האנטישמיות מרימה ראש והיהודים משלמים את המחיר.
המערב אינו קורס בגלל אויביו. הוא קורס בגלל חולשתו. בגלל בלבול מוסרי, פחד מהצבת קווים אדומים, ואימוץ שפה שמטשטשת בין רוצח לקורבן. כשהשפה מתבלבלת, האלימות מקבלת לגיטימציה.
האנטישמיות איננה תאונה היסטורית. היא חוזרת בכל פעם שהמערב מאבד ביטחון בעצמו. יהודים נרצחים היום בשל יהדותם גם במדינות דמוקרטיות, נאורות, עטופות בסיסמאות של זכויות אדם. מי שמתעקש לקרוא לזה "מקרים בודדים" מתכחש למציאות. האנטישמיות חזרה למרכז הבמה – גלויה, אלימה וחסרת בושה.
במשך חודשים הוזהרו ממשלות המערב מפני הקצנה ברחובות, מפני הסתה, מפני הפיכת שנאה ליהודים ל"עמדה פוליטית לגיטימית". ממשלת אוסטרליה שמעה ובחרה שלא להקשיב. במקום להציב גבול חד וברור, היא העדיפה שפה רכה, איזונים מזויפים, ושקט מדומה.
התמיכה במהלך להכרה במדינה פלסטינית אחרי ה-7 באוקטובר איננה עמדה מדינית מורכבת – היא כשל מוסרי עמוק. אחרי הטבח הקשה ביותר ביהודים מאז השואה, הכרה כזו משדרת מסר חד: טרור עובד. רצח, אונס, חטיפה ושריפת משפחות אינם קו אדום – הם מנוף לחץ. זו איננה תרומה לשלום. זהו פרס לטרור. ומי שמתגמל טרור, לא יכול להתפלא כשהאלימות זולגת מהזירה המדינית אל הרחוב.
העולם החופשי אוהב לדבר על ערכים, אך מתקשה להגן עליהם כשהמחיר עולה. כשהמדינה מהססת, כשהתגובה רפה, כשהכול "מורכב" – הרחוב מבין שמותר. וכשמתחיל חיפוש הקורבן הראשון, היהודים תמיד שם. ההיסטוריה היהודית מלאה בהבטחות של שליטים זרים. כולן החזיקו מעמד עד לרגע האמת. ואז, שוב, היהודים נותרו לבדם.
לכן השאלה איננה מה אוסטרליה, אירופה או ארצות הברית יעשו כדי "להגן על יהודיהן". השאלה היא האם העם היהודי מוכן להפסיק להמתין להגנה ולהגן על עצמו. לא בהצהרות. לא בגינויים. אלא במעשה.
זה הזמן להציב יעד לאומי ברור, שאינו מתנצל: העלאת מיליון יהודים לארץ ישראל בעשור הקרוב. לא כהיסטריה, לא כקריאה רגשית – אלא כתוכנית לאומית סדורה. מדינת ישראל איננה פרויקט היסטורי שהסתיים ב-1948; היא מענה מתמשך. אתגרי הציונות עדיין כאן. כאשר יהודים נרצחים בשל יהדותם, העלייה מפסיקה להיות אידיאולוגיה והופכת לצו השעה.
הרצח בסידני חייב להיות קו שבר תודעתי. לא עוד שפה דיפלומטית ריקה, לא עוד אשליות על ניטרליות מוסרית. העולם החופשי בסכנה וכשהוא מוותר על היהודים, הוא מוותר על עצמו.
זה הזמן לעלות לארץ ישראל. זה הזמן לחזק את הבית הלאומי. מדינה יהודית חזקה איננה אופציה פוליטית, היא הכרח קיומי.
התרעות פיקוד העורף