מאחורי ההחלטה עומדים מחקרים רבים. חלקם מצביעים על כך שאיסור השימוש בטלפונים בכיתה ובהפסקות מפחית הפרעות קשב ומגביר את תשומת הלב של התלמידים. יש גם עדויות לשיפור הישגים בקרב תלמידים חלשים, שמבחינתם הסחת הדעת הדיגיטלית משמעותית יותר. מחקרים נוספים מדווחים על ירידה באלימות ובבריונות מקוונת, ועל שיפור באקלים החברתי, שכולל יותר שיחות פנים אל פנים בין תלמידים. עם זאת, סיכום המחקרים מלמד על יתרונות חברתיים ברורים, אך על תועלת לימודית זעומה עד בינונית.
הרעיון אינו מקורי ישראלי. הוא מיובא מחו"ל, וצבר תאוצה בשנים האחרונות. בצרפת הוחל איסור דומה כבר ב-2018, מתוך רצון לייצר הפרדה ברורה בין הלימודים לעולם המסכים. בבריטניה גובשו הנחיות מחמירות, ורשויות מקומיות בספרד דיווחו על הצלחות מקומיות, בעיקר בהיבט החברתי. בישראל קדמה להחלטה הארצית תקופת ניסוי: במשך חודשים אחדים הופעלה המדיניות בכמה בתי ספר, ורק לאחר מכן החליט משרד החינוך לאמץ אותה בכל הארץ.
עקרונית, קשה להתנגד להחלטה. היא מבקשת להשיב את בית הספר לילדים, למקום של הקשבה, ריכוז ולמידה. אלא שהשאלה הציבורית עמוקה בהרבה. זו אינה רק החלטה חינוכית, אלא הכרעה ערכית. היא משרטטת קו גבול ברור בין המרחב הציבורי-חינוכי ובין המרחב הפרטי-דיגיטלי, קו שבשנים האחרונות היטשטש עד שנמחק.
ילדים כמו אלמה אינם "מכורים" במובן הפשטני. הם נולדו לעולם שבו זהות נבנית גם דרך מסך, עולם שבו ניתוק מהטלפון אינו רק אי-נוחות, כי אם אובדן זמני של שפה. לכן, האתגר האמיתי של ההחלטה אינו עצם האיסור, אלא מה שמחליף אותו. יש כאן הזדמנות נדירה, להחזיר לילדים את ההפסקה כמרחב משחק, את השיעור כמרחב הקשבה, ואת החברות כקשר שאינו קשור לאמצעים טכנולוגיים. התוכנית תקום ותיפול על הפרטים הקטנים. היא דורשת אכיפה וליווי חינוכי, ללא הנחות או פשרות. אם נצליח, נגלה שלא לקחנו מהילדים דבר, אלא החזרנו להם מרחב אנושי שאבד.
התרעות פיקוד העורף