מבין שמונת נרות החנוכה, הנר האהוב עליי ביותר הוא ללא ספק הנר הראשון. לא רק בגלל תחושת הרעננות וההתרגשות של ההתחלה שהוא מביא עימו, אלא בעיקר בגלל האומץ. עם כל הכבוד לשאר הנרות, לבוא ולהאיר כשיש כבר נרות שדולקים לפניך, זו לא חוכמה גדולה. אבל להעז לבוא כשהכל עדיין חשוך מסביב, ולהיות הראשון, החלוץ, שמתווה את הדרך ומתחיל להאיר גם כשזה עדיין לא באופנה – לזה מסוגל רק הנר הראשון.
אכן, הנר הראשון בכל חנוכייה וחנוכייה, בכל התקופות, בכל המצבים ובכל המקומות, הוא בדיוק אותו הנר. האור הוא אותו האור. החושך, שנאבק בנר הקטן ומנסה לכבותו, הוא אותו החושך. וגם המלחמה היא אותה מלחמה: מלחמת הטוב ברע, מלחמת האור בחושך.
כשהבנתי זאת, ניגשתי סוף־סוף להדליק את הנר הראשון. אומנם בכאב, אבל גם בשמחה הנובעת מהאמונה ומהידיעה הבטוחה, שאורו של הנר הזה הוא שינצח. הוא אומנם רק נר אחד קטן, רק כד אחד קטן של שמן, אבל זהו שמן טהור. שמן האמונה הטהורה והנצחית החקוקה בנשמתו של כל יהודי פנימה, אמונה שהיא הכוח החזק בעולם, ושבזכותה אנחנו עדיין כאן, ממשיכים ומאירים לנצח.
חג החנוכה, במיוחד השנה, הוא הזמן המתאים לחפש את פך השמן הטהור המסתתר בליבנו, ולמרות הכל למצוא את הכוח להדליק ולהאיר – לא רק לעצמנו, אלא לכל סביבתנו, עוד נר ועוד מצווה, עוד שלהבת ועוד מעשה טוב. עד שכל האורות הקטנים האלו יתאחדו לאור אחד גדול, שמאיר ומנצח הכל. אור הגאולה.
התרעות פיקוד העורף