הדברים נוגעים בעיקר ללבנון, אך כעת גם לסוריה. המשמעות היא התרשמות כי ברק אינו מבין את תרבות המזרח התיכון ואת זרמי העומק, ומתייחס לאזור כאל מרחב גיאופוליטי רציונלי - בעוד שבפועל הוא מונע על ידי זרמים תיאולוגיים, דתיים ועדתיים.
כאשר מצרפים לפער הזה את העובדה שברק משמש גם כשגריר ארצות הברית בטורקיה, ומטבע הדברים מושפע עמוקות מהמדינה שבה הוא יושב - מתקבלת קונסטלציה מסוכנת מאוד לישראל.
4. צבא סוריה אינו צבא קוהרנטי אלא אוסף של מיליציות ג'יהאדיסטיות, הדומות במאפייניהן לדאעש, כאשר הקשר ביניהן רופף וכל מיליציה שולטת בשטח אחר.
5. הגישה לישראל בשטח ברורה והיא ההיפך משלום, גם אם אל-ג'ולאני מצהיר אחרת - דברים שנאמרו גם למצלמות, כולל בסוף השבוע האחרון.
6. הדרוזים והכורדים אינם מוכנים לוותר על נשקם ועל זהותם במסגרת "סוריה החדשה", במיוחד לאחר הטבח.
7. סוריה הפכה ממדינה ערבית חילונית למדינת שריעה, ומתקרבת במהירות למודל האיראני - מהצד הסוני של המפה.
ובכל זאת, זהו יעדה של ארצות הברית בהובלת ברק: "הסדר ביטחוני" עם סוריה. משמעותו של הסדר כזה היא קביעת מגבלות וריסונים על הפעלת הכוח הישראלית, ללא מחירים משמעותיים שיידרש אל-ג'ולאני לשלם. חשיבותו של הסכם כזה אינה ביטחונית בלבד, אלא בעיקר בהיותו חותמת כשרות משמעותית למשטרו של אל-ג'ולאני.
נכון לעכשיו, הסכם כזה אינו אפשרי, בעיקר בשל דרישותיו החדשות של אל-ג'ולאני - תוצאה ישירה של המדיניות האמריקנית. לכן מנסה ארצות הברית לקדם הסדר דה-פקטו, ללא חתימה רשמית.
2. שמיליציות הג'יהאד של אל-ג'ולאני לא יגיעו למרחב הגבול עם ישראל.
3. מניעת טבח נוסף בעדה הדרוזית.
4. עצירת תהליך הפיכתה של סוריה למדינת שריעה אסלאמית.
יש לעמוד על אינטרסים אלו בנחישות, ולא להעניק כל חותמת כשרות לאל-ג'ולאני כל עוד אינו משלם מחירים ממשיים - כלפי הציבור בסוריה וכלפי אנשיו שלו - שיעידו על רצינות כוונותיו.
ככלל, יש להתנגד ל"הסכמים ביטחוניים" שמגבילים רק את ישראל, ולהעדיף נורמליזציה המחייבת גם את הצד השני לשלם מחיר ברור. מחירים כאלה עשויים למנוע את הכרסום הזוחל, המוכר היטב מכל הסכם שנחתם במזרח התיכון לאורך השנים.
התרעות פיקוד העורף