המציאות השתנתה. אולי הגיע הזמן שנכיר בכך. מה שאנחנו רואים היום בעולם הוא תוצאה של עבודת שטח בת יותר מעשור, שלא קיבלה מאיתנו מענה. היא כללה השתרשות בבתי ספר ובמחלקות ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטאות, הקמת ארגוני סטודנטים ומוסדות צדקה, הפעלה של תעמולה עקבית. כך נבנתה רשת מסועפת, שהלכה והתבססה במערב לצד גלי הגירה.
המערך הממשלתי שאמור לשרת את הצרכים האלה לא עבר שינוי בעקבות המלחמה – הוא מפוצל ומוחלש, בדיוק כפי שהיה לאורך כל העשור האחרון. התפוצות והלוחמה באנטישמיות הופרדו ממשרד החוץ כאתנן פוליטי, שמעולם לא הוחזר.
מערך ההסברה נמצא בכלל תחת משרד ראש הממשלה, ואמור לתכלל את פעילות ההסברה, אך אין לו סמכות חוקית לכך וגם אין לו כוח האדם הדרוש או תקציבים מותאמים. גם דוח מבקר המדינה שפירט את הסיבות לכישלון הקולוסאלי של ההסברה לא ממש הזיז משהו למישהו.
עמנו הקטן מסתובב כיום מפוחד, כעדר ללא רועה. בנוסף, אחרי 7 באוקטובר, ישראל כבר אינה יכולה לטעון שהיא המקום הבטוח ביותר ליהודים בעולם, גם אם אנחנו, כישראלים, חשים כך.
התרעות פיקוד העורף