דוחות ועדויות שפורסמו מציירים תמונה עקבית של כשל מערכתי: קשרים הדוקים בין עובדי אונר"א ובין חמאס וארגוני טרור נוספים; מוסדות חינוך המשמשים זירה להסתה ולאינדוקטרינציה; תשתיות אזרחיות שמנוצלות לצרכים צבאיים. אין מדובר בטעויות נקודתיות או ב”עשבים שוטים”, כי אם בדפוס פעולה שחוזר על עצמו שוב ושוב, לצד היעדר מנגנוני אכיפה אפקטיביים.
במקום לעצור, לדרוש בדיקה חיצונית, שקופה ובלתי תלויה, ולהציב תנאים ברורים להמשך המימון – האו”ם בוחר להעניק לאונר”א חותמת כשרות. בכך הוא אינו רק מעלים עין, אלא משדר מסר מסוכן: גם כשמתגלים כשלים חמורים וכשעולים חשדות עמוקים לפגיעה בערכי היסוד של הארגון עצמו – המערכת ממשיכה קדימה כאילו לא אירע דבר.
התוצאה אינה פוגעת בישראל בלבד. היא פוגעת גם בפלסטינים עצמם. ילדים גדלים תחת מערכת חינוך שאינה מכוונת לפיוס ולדו־קיום, אלא לנרטיב של עימות מתמשך. קהילה שלמה לכודה במעגל של תלות, קורבנות והיעדר אחריות, במקום לצעוד לעבר עתיד של בנייה, ריבונות ושלום.
ההחלטה לחדש את מנדט אונר”א אינה ביטוי לחמלה, אלא לניוון מוסרי. אם האו”ם חפץ להישאר רלוונטי ולשמר את סמכותו הערכית, עליו לבחור באומץ: רפורמה עמוקה, שקיפות מלאה ואפס סובלנות לשחיתות ולהסתה. ללא זאת, כל החלטה נוספת בשם “זכויות האדם” תישמע, בצדק, חלולה.
התרעות פיקוד העורף