זהו עוול מוסרי והיסטורי שיש לתקן. לפי הדיווחים הרשמיים וארגוני הסיוע, 72 עובדים ועובדות זרים נרצחו מאז פרוץ המלחמה. הם נפלו על אדמת ישראל, במלחמה שלא הייתה מלחמתם, ועלינו מוטלת האחריות להבטיח ששמותיהם וסיפוריהם לא יישכחו.
העובדים הזרים הם חלק בלתי נפרד מהחיים בישראל: הם מעבדים את השדות, קוצרים את היבולים, מטפלים בקשישים ובנכים, עובדים בבנייה, במלונאות ובשירותים חיוניים נוספים. החברה הישראלית נשענת על תרומתם מדי יום. אך ברגע האמת, כשהאסון היכה בעוצמה, נדמה כי רבים מהם הפכו שקופים.
הקמת אנדרטה לאומית לזכרם של הנרצחים היא צו שעה מוסרי. לא רק כדי להנציחם, אלא כדי להבהיר שישראל איננה מבחינה בין דם לדם. אנדרטה כזו תעניק אתר לאבל עבור בני משפחותיהם של הנרצחים, אם יגיעו לישראל, ותהיה מקום של כבוד עבור מעסיקיהם, ידידיהם ואזרחי המדינה המבקשים להכיר להם תודה על תרומתם.
מעבר לכך, אנדרטה ממלכתית כזו תשדר מסר חשוב לקהילה הבינלאומית: ישראל אינה שוכחת את מי שבאו לעבוד בשטחה, ונרצחו בשעתה האפלה ביותר. זהו מסר של אנושיות, של אחריות ושל מחויבות מוסרית, מסר שישראל זקוקה לו כיום יותר מתמיד.
מדינת ישראל ידועה ביכולתה להוקיר, לזכור ולכבד – וגם לתקן, כשמשהו נשמט מהזיכרון הציבורי. זהו הרגע לעשות זאת. להראות שהזיכרון הלאומי אינו סלקטיבי, שהוא חוצה גבולות ושפות ומדבר אל הלב האנושי. זה הזמן לומר בפשטות וביושר: הם היו כאן איתנו, הם תרמו כאן, הם נפלו כאן והם ראויים שייזכרו כאן.
התרעות פיקוד העורף