לקראת בחירות 1992 גיבשתי זהות פוליטית ברורה. לכנס בחירות שנערך במתנ"ס יהוד הגיע נציג של מרצ שהבטיח שבקרוב, בשנת 2000, העולם הולך להשתנות. אם רק נבחר שמאל, אמר, ישראל תהפוך ללוס אנג'לס של המזרח התיכון. אם נצעד בכיוון חדש של שלום, תיירים מכל העולם יציפו את המדינה ויזניקו את הכלכלה. האמנתי והצבעתי.
הפלסטינים נראו ככאלה שאם רק תהיה להם הזדמנות, הם יבחרו בדרך אחרת, כמונו, במקום לסבול במחנות פליטים. יתחילו ליהנות מהחיים האמיתיים, אוכל, טיולים, אהבה.
"צריך לעשות שלום של אמיצים", אמרו לנו, "להילחם בטרור כאילו אין תהליך שלום, להמשיך בתהליך השלום כאילו אין טרור". הרגשנו שאנחנו בדרך הנכונה. סובלים פיגועים אבל מתאפקים, בשביל הדורות הבאים. משלמים היום במזומן, כדי שנרוויח ככל שיעבור הזמן.
לימים התברר שזו הייתה תקופה מעוורת, שקרית לשעתה. הסכמי אוסלו התנפצו לנו מול העיניים, ליטרלי, עם פיגועים ברחובות הערים, מטענים באוטובוסים, מאות פצועים, עשרות הרוגים.
תמיד חשבנו שהשאלה "הלנצח תאכל חרב" היא רטורית, כי חפצי שלום אנחנו וכו', אבל התברר שזו שאלה עניינית שמחייבת תשובה חד־משמעית - לגמרי כן. הדרך היחידה שנחיה במדינה הזו היא באמצעות כוח צבאי עצום שירתיע, יסכל, יתקוף וינצח.
תאגיד כאן אמור להביא את מגוון הדעות בציבור, אבל ברוב השבוע ובייחוד בשישי, הוא מבליט את מגוון הדעות שבין השמאל לעוד יותר שמאל. אם רוב העם נמצא במרכז־ימין, מדוע מוזמן רק "ימני מחמד" שמטרתו להרגיע את הביקורת או לשמש קישוט רק לצורך נראות? יותר מזה, לפי כל הסקרים, רוב בציבור עדיין חושב שנתניהו עדיף כראש ממשלה.
הצופה היה מצפה לראות נציג שמדבר את הקול שלו בטלוויזיה. אבל הדרך היחידה לשמוע ביביסטים בתקשורת הממוסדת היא בכתבות מעליבות של "יצאנו לשמוע קולות בעם", שמביאות את האדם הבור, העילג ובדרך כלל גם המזרחי שמתעקש להצביע כביכול "בניגוד להיגיון הבריא". על רקע כל זה צמחו ערוצי ימין שוקקי צופים ועתירי מאזינים. טייטל של "לא מובהק" מאפשר לראות את המציאות כפי שהיא, בלי הקשר מחנאי.
התרעות פיקוד העורף