הקלישאה החבוטה בדבר דלותו של חג המולד בלוס אנג'לס, שוודי אלן ואחרים חרשו עליה, נראית כשם שנראתה תמיד: אנומליה אקלימית בעיר שרבים אוהבים לשנוא במדינה שגורמת לטראמפ התקפי זעם. מקובל לחשוב על החג האמריקאי הבכיר במונחים של סוודרים עם דוגמאות מקושקשות, אח מבוערת, עץ אשוח מפואר, קישוטי גינה במרחק שבין קיטש לאיפוק, ובעיקר חורף כהלכתו: מושלג, קפוא, עם טיסות שנדחות, נהירת משפחות לאיחוד שנתי וההווי המיוחד של חיים בשלג. כמי שהיה שם אני יודע. יש משהו מעט מגוחך, אך לא טרגי, בכריסמס באל־איי.
בהליכת בוקר ליד התעלה הגדולה במרינה דל ריי, הבתים היו מקושטים כבר בתחילת דצמבר. סנטה קלאוס אחד שהאוויר יצא ממנו, היה מונח על האדמה והתעורר חשש שהצבאים יגררו אותו על גחונו. בשעטנז הארכיטקטוני שהוא אל־איי, אחוזה ספרדית ליד קוביית בטון מודרניסטית ליד בית חווה מעץ ליד אקווריום זכוכית, היו אורות וקישוטים, חלקם בטעם טוב; בעיקר בלילה. לא ברור אם היה ניסיון להחיות את הקשיש ולנפח אותו, אבל זאת התעקשות קטנונית. אינני מציין את חג המולד. אבל 20 שנה מחיי היה סוף דצמבר הזמן שבו הסתערו עלינו סופות צפון־מזרחיות וקברו אותנו תחת הררי שלג. לא תמיד כמובן.
אולי משום שחג המולד נקבר תחת מסחור אגרסיבי בוטה; משום שהוא מרצד ומהבהב בתודעה זמן רב מדי שבו אנו נקראים להרעיף על יקירינו מתנות יקרות שרף המחיר שלהן מאמיר מדי שנה; משום שהמערכת השיווקית כולה, מפרסומות בטלוויזיה, דרך עיתונים, מגזינים והאינטרנט, משרתות את הפולחן הזה; מכיוון שזה החג הנוצרי בגרסתו הבוטה ביותר החוגג את הולדתו ומותו של ישו ואת הציפייה לשובו.
איך שלא הופכים את זה, ולא משנה כמה פעמים יעניק לנו הוותיקן פטור מאחריות שילוחית לצליבתו של המושיע, עדיין מונחת המטרה על גבנו. הנה אזרחים האוהבים את ארצם ואת סממניה הריבוניים. אינכם רוצים לבדוק כיצד יגיבו אם תדרכו חלילה על הדגל שלהם. צ'רלי דניאלס הזהיר אותנו.
פעם אחת בלבד, בעת שליחות באמריקה, כאשר הילדים למדו בבית ספר פרברי, נפלה עלינו רוח שטות; העמדנו עץ אשוח בחדר המגורים, קישטנו אותו באיפוק והנחנו מתנות למרגלותיו. האירוע מתויק אצלי כמעידה אישית, רגע של חולשה. אולי רצון להראות לילדים כיצד זה עובד אצל השכנים.
העץ הזה, שעמד חודשים ארוכים והתייבש עד שלא נותרו יותר מחטים יבשות לשאוב מהשטיח, נותר נטוע בי כעלבון שמלווה אותי ומציק לי. כמו ניסיונו המגושם של וודי אלן להתנצר ב"מנהטן" באמצעות אכילת לחם לבן פרוס ומיונז. מצד שני, גם החנוכיות העתיקות, שאריות אוסף היודאיקה שירשתי מסבי, לא נתנו אורן השנה. אומנם חילצנו את תכולת הבית מאחסון בקונטיקט, אבל הפריטים הגיעו בערבוביה. לא הגיעה אליי החנוכייה המרוקאית מהמאה ה־18.
רישיון הטיס שלו הוביל - אחרי סדרה ארוכה של התחלות כושלות - אל לב המלחמה בשנותיה האחרונות. סטוארט הטיס מטוסים כמו B־24 ואחרים והשתתף בגיחות הפצצה רבות מעל אירופה. עם שובם מהמלחמה חברו השניים לצלם את הסרט שאין הגזמה בקביעה שהוא אחד הסרטים האהובים על אמריקה: "It’s A Wonderful Life" ("אלו חיים נפלאים"), שהופק ב־1946 ובשנה הניצבת בפתח ימלאו לו 80.
תיאור עלילתו של סרט, כל סרט, נחשב בעיניי אחד התפקידים היותר טרחניים של כותב. אבל סיפור עלילתו של "אלו חיים נפלאים" הוא יותר מהנרטיב המאפיין כל סיפור וסרט; הוא צלוחית הפטרי שבה בחשו רבים, טובים וטובים פחות, והוא סרט רלוונטי, אקטואלי ונוקב עד עצם היום הזה, כולל עד קצה בלוריתו המוזהבת של דונלד טראמפ. שתי הנחות עבודה מדריכות אותי: לא כולם צפו בו, וזה אינו המקרה שבו נגזר על הכותב להישמר מאלה המכונים ספוילרים. במלאת לו 79 חורפים ואחרי הדיונים הרבים שהתקיימו בו, לא חלים על "אלו חיים נפלאים" חוקי המשיכה המקובלים.
בערב חג המולד עומד ג'ורג' ביילי (ג'יימס סטוארט) בסופת שלג על הגשר בעיירת הולדתו בדפורד פולס ומביט במים הסוערים תחתיו. שיבה זרקה בשערו. חייו הסתבכו ללא הכר והגיעו למבוי סתום. דודו הקשיש והשתיין בילי איבד את המזומנים (8,000 דולר) שאמורים היו להציל את בנק הבינוי וההלוואות של ביילי מהתמוטטות, ופוטר הרשע, הנכה ומר הנפש, ישתלט על הבנק ויעשוק את האנשים הטובים של בדפורד פולס.
ג'ורג' ביילי, האיש שהקדיש את חייו לרווחתם של אחרים, שוויתר על חינוך גבוה, קריירה וטיולים חובקי עולם; שנשאר מאחור כדי לעזור לאביו ולדודו; שראה כיצד הופך אחיו הצעיר הארי לגיבור מלחמה; מחליט כי הוא שווה למשפחתו במותו יותר מאשר בחייו. הם יתקיימו מביטוח החיים שלו. ג'ורג' הציל את אחיו הצעיר מטביעה באגם וחלה בדלקת ריאות שבמהלכה איבד את השמיעה באוזנו האחת. זאת הנכות שבגללה נפסל מלשרת בצבא ותויק כ־4F. אם ג'ורג' ביילי מעדיף למות, העולם הוא אכן מקום עגום לחיות בו.
זה לא היה סרט של קפרה אלמלא קלרנס אודבודי (הנרי טרוורס), מלאך מזקין שטרם זכה בכנפיים, המחפש לעשות מעשה טוב כדי לזכות בהן. אם יצליח קלרנס להניא את ביילי מלהרוג את עצמו ויוכיח לו איזה מקום אומלל ואפל ואפוקליפטי יהיה ברדפורד פולס בלעדיו - יהיה ראוי לקידום. קלרנס קופץ למים הסוערים לפני ג'ורג', שלא מותיר לו ברירה אלא לקפוץ לנהר ולהציל אותו. קלרנס נעתר לבקשת ביילי המיואש ומראה לו כיצד הייתה נראית בדפורד פולס בלעדיו.
ג'ורג' ביילי לא נולד כלל. פוטר השתלט על העיירה וחנק אותה. הארי טבע באגם. מרי אשתו לא נישאה והיא הספרנית הערירית של העיירה. פוטרסוויל, שמה של העיירה נטולת ביילי, היא חלום בלהות (ועיר אמריקאית נורמטיבית ולא עיירה מגלויית צבע מאת קפרה): פשע, שכרות, זנות, עושק. ג'ורג' מכיר בטעותו ומבקש מקלרנס להחזירו לחיים. הוא חוזר לביתו בערב חג המולד ומגלה כי תושבי העיירה אסירי התודה ערכו מגבית, אספו כסף והצילו את הבנק מפשיטת רגל. כוכב חדש מנצנץ בשמיים. קלרנס קיבל כנפיים.
"אלו חיים נפלאים" הוא 130 דקות שהן הרבה יותר ממה שאמריקה הייתה מורגלת אליו ב־1946. בכורתו התקבלה בביקורות מעורבות. ב"ניו יורק טיימס" כתב המבקר ש"חולשתו של הסרט מנקודת מבטו של מבקר זה היא גודש הסנטימנטליות שבו - תפיסת החיים כאשליה קונספטואלית. האנשים בסרטו של מר קפרה רבי-קסם. העיירה הקטנה מעוררת קנאה, אך הדרך שבה הוא פותר בעיות קיומיות היא אופטימית ושטחית. ביחד נאספות תכונותיו של הסרט לגישה תיאטרלית במקום לתפיסה מציאותית. פילוסופיית 'סעודות תרנגול ההודו' של מר קפרה, למרות הסיפוק הרגשי שהן מעניקות, אינן ממלאות את הבטן הריקה".
הסרט הפסיד כמיליון דולר ונעלם מהתודעה הקולקטיבית עד 1974, סמוך לסוף מלחמת ויייטנאם. אז פג תוקף זכויות היוצרים של המפיצים, והסרט הפך לנכס ציבורי ששידורו לא היה חייב בתמלוגים. "התעוררתי בוקר חג מולד אחד", כתב קפרה בזיכרונותיו, "וכל העולם צפה ב'אלו חיים נפלאים'".
מתישהו בשנות ה־70 התאהבה אמריקה בסרט. המונח "סרט פולחן" צר מלהכיל את ההיסטריה שהקיפה את "חיים". "הניצוץ" הוא סרט פולחן. "חיים" הוא מתג זיכרון, שסתום נוסטלגיה, צינור חמצן לאמריקה שנבלעה בסדרת אירועים, רובם בתחום הפוליטי, עד שנדמה שלא נותר ממנה זכר. בתחייתו נתפס "חיים" כגרסה קינטית, מדברת ומתנועעת של ציוריו רבי־הקסם והכל־אמריקאיים של נורמן רוקוול, שנהגו לעטר את שעריו של המגזין האהוב "סטרדיי איבנינג פוסט". ספק אם יש די בהסברים הללו כדי להסביר את ההלחמה שנוצרה בין אמריקה ל"חיים".
מסיבת "אלו חיים נפלאים" ראשונה תועדה בניו יורק ב־1970. מאז נערכות מדי שנה מסיבות שהצפייה בסרט ניצבת במרכזן. ב־1979 דיווח ה"ניו יורקר" על מסיבה כזו שכללה אכילה ושתייה כדת וכדין. ב־1981 חזר ודיווח השבועון על מסיבת צפייה שבה השתתף פרנק קפרה בעצמו.
סלון אינטלקטואלי ניו־יורקי משכונת צ'לסי שחגג את "חיים" מדי שנה, מצא קשר אל הבמאי הוותיק והזמין אותו לחגוג איתם. להפתעתם הרבה נענה קפרה בשמחה. שזוף, משופם ובז'קט לבן הגיע קפרה לניו יורק עם העותק האישי שלו של "אלו חיים נפלאים". במו ידיו שזר את הסרט בפורמט 16 מ"מ במקרנה ביתית שנוקתה ומורקה במיוחד לקראתו והאורות בדירה עומעמו. אחרי 130 דקות לא נותרה עין יבשה אחת בדירה.
גורלם של סיפורים אמריקאיים טובים שהם מסתבכים, נגרסים בניבים חדים ומושחזים, ממוללים באצבעות עבות וגסות; יש המוציאים את דיבתם ואחר מחזירים אותם לבעליהם החוקיים, פצועים אך חיים.
עם צאתו להקרנות נלכד "חיים" בעינה הפולשנית והחודרת של ועדת הקונגרס לחקר פעילות אנטי־אמריקאית (HUAC), שביקשה לייחס לו תעמולה קומוניסטית. שניים מהתסריטאים שעבדו על הסרט, דלטון טרמבו וקליפורד אודטס, היו ברשימה השחורה של ג'ו מקארתי ונאסר עליהם לעבוד בהוליווד. מי שהובילה את המתקפה הצינית והמרושעת הייתה הסופרת איין ("כמעיין המתגבר") ראנד.
במזכר העוסק בספר נכתב: "'אלו חיים נפלאים' מייצג ניסיון ברור להוציא דיבתם של בנקאים באמצעות ליהוקו של ליונל בארימור (פוטר) כמעין סקרוג' (האיש הרע של סיפור חג המולד - ר"מ) כך שייתפס כנבל הגדול בסרט. לפי מקורות רבים, זה תכסיס מוכר בשימוש קומוניסטי...הסרט מוציא במכוון שם רע לבני המעמד העליון, בניסיון להוכיח שאנשים עשירים הם טיפוסים נאלחים...".
הניסיון לא עלה יפה, והסרט לא הודח למחסנים נידחים. חוסר העניין המיידי בו היה אותנטי וקשור לסרט עצמו ולא לוועדה שחקרה אותו. אין ספק בדיעבד בנטייתו הפוליטית של הסרט ויוצריו. "אלו חיים נפלאים" הוא אחד הסרטים השמאלניים והסוציאליסטיים שנוצרו באמריקה, ולכן הוא רלוונטי בימים אלה יותר מאשר היה בעבר.
התעללות נוספת ב"חיים" קרתה בשנות ה־80, העשור שבו שלט טד טרנר במדיה האמריקאית. היה זה טרנר שקידם את יוזמת העוועים המכונה colorization (צביעה). סרטים קלאסיים בשחור־לבן כגון "קזבלנקה" ואחרים נצבעו לאחר מעשה בניסיון פשטני ופרימיטיבי, כדי להפוך אותם לאטרקטיבים יותר לקהל מודרני. לחייה של דונה ריד זהרו בסומק מלאכותי; אפו של בארימור הפך לאדום; והנהר געש בכחול כהה.
במאמר ב־2007 ב"ניו יורק פוסט", נכתב כי מר פוטר "הוא הגיבור הלא מושר של 'אלו חיים נפלאים', איש עסקים ממולח ההופך עיירה משמימה ונידחת כבדפורד פולס - המלאה שיכורים, מכי ילדים, ונדליסטים, גזענים ומטרידים מיניים - למקום מסעיר ויעד לבילוי לילי בשם פוטרסוויל".
החרה החזיק אחריו מאמר ב"ניו יורק טיימס" בטענה ש"חיים" רחוק מלהיות "אגדת החג החביבה" שהוא מכיוון שלמעשה מדובר ב"עלילה מהלכת אימים ומחניקה על התבגרות המכריחה אותך לוותר על חלומותיך...על היותך לכוד, על פשרות קיומיות, לראות אחרים מממשים את חלומותיהם ולהתמלא בכעס כה רב עד שנגזר עליך להתעלל מילולית בילדיך, במורתם וברעייתך המושלמת והכנועה".
קארה פוסט־קנדי כתבה בבלוג שלה על הרלוונטיות של "אלו חיים נפלאים" בפרוס עונת הצפייה בו: "עם דונלד טראמפ עליי לשאול: מתי התהפכה הפרדיגמה המרשה לאנשים רבים כל כך לתמוך במר פוטר במקום בג'ורג' ביילי? כאשר עונה ביילי לעלבונות שמטיח בו פוטר, "אתה יושב כאן וטווה את רשת הקורים הקטנה שלך ומאמין שהעולם כולו נסב על כספך. הוא לא! מר פוטר".
התרעות פיקוד העורף