פעם בהמון זמן אני חולפת עם הרכב בשכונת עמידר בבת ים, וגם אם זו לא הדרך שלי, הרכב נכנס אוטומטית אל הרחובות הצרים ונעצר כמעט תמיד בקיבוץ גלויות 14, הבית הדו־קומתי ורחב הידיים שהשתייך בעבר לסבתי חמדה (בדיה) ולסבי שמעון, זכר השניים לברכה. אם אבקש מכם לתת לי בית אחד, לאו דווקא הבית שבו נולדתם, אלא כל בית המציף אצלכם ערגה לילדות, שם מקובצים הזיכרונות הטובים, בלי טראומות ובלי פחד, איזה בית הייתם נותנים לי?
אני הייתי נותנת את זה, הבית עם התבשילים הסוריים, ריח ה"בת אורן" מהמקלחת, צמידיה המרשרשים של סבתי הטובה ושירי ארץ ישראל שאותם שרים בקול רם, יפה ובסינרגיה מושלמת כל תשעת האחים והמי־יודע־כמה נכדים. לא מזמן קראתי שאנחנו, ילידי שנות ה־90, זכינו להיות הדור האחרון שהשתמש בדמיון ולא הפקיד אותו בידי המסכים.
שם, בין חגים, חופשות לשבתות, מצאנו האחד את השנייה, כשיש מעל 30 נכדים. זה לא קשה, כל אחד מוצא את זה שהכי קרוב אליו. ואני מצאתי את בת אל. אחת מבנותיו של דודי אורי ז"ל, שהלך השנה לעולמו. אין הפרש גדול ביני לבינה - היא גדולה ממני בשנתיים, אולי טיפה יותר, אבל התשוקה למילה, למוזיקה, לבמה ולאורות הזרקורים דבקה בשתינו, מי יותר ומי פחות, בגיל צעיר מאוד.
אני זוכרת איך היינו מסתגרות בחדרם הקטן של סבתי וסבתי, זה עם המיטה הזוגית שניתן להפריד בכל שבוע ספציפי בחודש. אחת עמדה בצידה הימני של המיטה והשנייה בצידה השמאלי, ערכנו תחרות כישרונות צעירים, אני והיא היינו המנחות, הקהל והשופטות. פעם היא רקדה ואני שרתי, פעם היא מחאה כפיים ואני השתחוויתי ופעם היא זכתה ופעם אני זכיתי.
אף שבת אל הייתה הרבה יותר מרדנית מכפי שאני הייתי (מניחה שאופיי המרצה ואמי, שהייתה קשוחה מהרגיל, לא נתנו לי את הצ'אנס למרוד), בבית של סבי וסבתי היינו ילדות טובות, חייכניות, שמחות, אף אחת לא דיברה על ביתה המפורק ועל הילדה ההורית שהיא הפכה להיות בעל כורחה. ובכל זאת, פעם אחת מרדנו, מרד קטן, לא מורגש, שספק אם היא זוכרת בכלל.
לפני שבוע, בשדה התעופה בן־גוריון, המזוודה שלי שהפקדתי בשדה התעופה ברומא, איחרה להגיע. הבטתי בלחץ בשעון, ניסיתי לשתף בייאוש את האנשים שעמדו מסביבי וחיכו די בסבלנות. "אני צריכה להוציא את הילדה מהגן", שיננתי ומלמלתי לעצמי, אף אחד לא התערב או הגיב. אחרי דובאי ובודפשט, המזוודות מרומא הגיעו סוף־סוף, לקחתי את שלי, רצתי אל החניון, נכנסתי אל הרכב ונסעתי לאסוף את גפן מהגן. היא זהרה כשראתה אותי, ואני חיכיתי כבר שנגיע הביתה ותראה את כל המתנות שביקשה ממני לקנות, רובן היו של סנטה קלאוס משום מה.
בשמונה, כשהיא נרדמה, הגיעה הבייביסיטר, עד הרגע האחרון התלבטתי אם לקרוא לה. הייתי מותשת מהטיסה, מהחופשה, ושלוש שעות לפני כן רק דרכתי בבית, איך אסע מרחובות עד גלילות, ועוד ביום הכי גשום בשנה? אבל לא יכולתי אחרת. שעה וקצת עמדתי בפקקים, התפללתי שהאירוע לא יתחיל לפני שאגיע, אפילו צילמתי תמונות מהכביש הגשום ושלחתי בקבוצה המשפחתית, שתהיה לי הוכחה שהייתי בדרך ולא חשבתי להבריז. הגעתי בדיוק על התפר, רטובה, עם איפור מעט מרוח ומצפה בין כל הצלמים, אנשי התרבות שאני מכירה, השחקנים, השטיח האדום ומאות האנשים שהיו שם, ביניהם בני משפחתי כמובן. ואז ראיתי אותה. היא לבשה חליפת חצאית אפורה, אופרה בקפידה וזהרה כל כך.
שני מראיינים מוכרים שאלו אותה שאלות על התסריט שאותו כתבה ועליו עבדה כל כך הרבה שנים. חיכיתי שתסיים והלכתי אליה. "יפה שלי, הגעת", היא הביטה בי והתחבקנו ארוכות. נזכרתי בהשקות הספרים שלי ובהצלחה המיידית שהייתה לי, איך לא פספסה והגיעה, פרגנה, ופעם אחת הגיעה אליי ליפו בשני אוטובוסים כדי שנדבר קצת, סיפרה לי שהיא לומדת תסריטאות ועובדת תוך כדי במניקור ובעוד כמה דברים שכבר נעלמו מזיכרוני, ואיך אזכור?
היום היא זוכת פרס אופיר, בת אל. היא גרמה לכל אחד מצופי הסרט לעמוד על רגליו ברגע שהתחילו הקרדיטים, לנגב דמעות של צחוק ושל בכי ולהריע לה וללי גילת, במאית הסרט הפנומנלית, דקות ארוכות. קל לי כל כך להשתמש בדפי הטור הזה ולפרגן לחברים קרובים, עסקים עם שת"פ כזה או אחר ואפילו גברים שאני מבקשת למצוא חן בעיניהם, לא עשיתי זאת מעולם, וגם לא אעשה זאת הפעם.
התסריט שאותו כתבה לסרט "בנות כמונו", שמוצג בימים אלו בכל בתי הקולנוע, מספר סיפור קשה של ילדות, אני מצאתי את ילדותי, ואתם, גם אם לא אחד לאחד, תמצאו את ילדותכם, או את ילדות השכנים שלכם, או אפילו מימיקה קטנה, חצי בדיחה, או שבריר של הרס עצמי, שיציפו בכם המון. בת אל, בת דודי, כתבה את התסריט של אחד הסרטים הישראליים הכי יפים שבהם צפיתי בחיי.
"בראבו" לא חזרו אלינו עד היום, וגם בתחרויות כישרונות צעירים לא כל כך זכינו, אבל רסיסי הכאב, הילדות המשונה ההיא, כל אחת בביתה ועם סיפורה, זרעו בנו ואני מניחה שגם בכם, את זרעי הדמיון וההישגיות. את הקורבנות זרקנו לפח, ועם הצלקות בנינו לנו עולם.
בסוף הסרט שלחה לי הבייביסיטר את ההודעה "מתי את חוזרת?". רציתי לגשת לבת אל ולחבק אותה, אבל לא היה לי זמן, אז פילסתי את דרכי, שלחתי לה נשיקה, ובעיניים דומעות אמרתי לה "גאון, תודה על זה".
אני לא מבקרת סרטים גדולה, אבל אם משהו בסיפורים שלי מזיז קצת בנפשכם, אז משהו בסרט שלה ירעיד קצת את ילדותכם. בראבו, בת אל, בראבו.
התרעות פיקוד העורף