הסכסוך בין ישראל לשכניה הוא אחד האתגרים המרכזיים והכואבים של מדינת ישראל. למרות זאת, באופן פרדוקסלי, ככל שהסכסוך הופך קשה ומדמם יותר, פוחת השיח הציבורי על הדרכים לשינוי. בפועל, ההזנה ההדדית המזיקה בין הקיטוב בישראל וההשקפות השונות סביב הסכסוך מונעת חשיבה מעשית חוצת מחנות. אין מחלוקת שהסכסוך שלנו ייחודי, סבוך ומורכב, אבל בדיוק בשל כך מחייב דיון ציבורי מכליל, המזמין חשיבה מחדש, מחוץ לקופסא, שתאפשר לציבור הישראלי למצות כל אפשרות לעתיד טוב יותר.
מבלי לגרוע מייחודיותו של הסיפור המקומי, התבוננות בסכסוכים אלימים, לאומיים ומתמשכים בעולם עשויה להעניק רעיונות לדיון שכזה. כחלק ממיזם תֵּמָה, עסקתי במחקר הייחודי "Why it Worked" - אשר מיפה את כלל הסכסוכים בעולם ב-70 השנים האחרונות, והתמקד במקרים בהם הוחלפה מציאות של סכסוך אלים ומתמשך בתהליכים שהובילו להסדרים והפסקת האלימות. מעניינים במיוחד סכסוכים בהם מאפיינים שחלקם דומים למקרה שלנו: ממושכים, עם מרכיבים אתנו-לאומיים, עם א-סימטריה בין הצדדים - כגון צפון אירלנד, גואטמלה, אנגולה ואחרים.
ישנן סוגיות רבות שניתן ללמוד מהמחקר, ושתיים בלטו במיוחד. האחת: כל הסכסוכים בהם פסקה האלימות, הדבר קרה לאחר שהתגבשה בחברה ההבנה שהכרעת הסכסוך בכוח צבאי בלבד לא תביא למטרה המבוקשת. לא מדובר בהפנמה של עקרונות הומאניים או התנגדות מוסרית, אלא בדינמיקה של אלימות אינסופית שיצרה מחירים כואבים מדי. גם לא היה בכך ויתור על שימוש בכח צבאי – שפעמים רבות נמשך גם תוך כדי תהליכי השינוי. התובנה העמוקה הייתה שהכח כשלעצמו, ללא דיפלומטיה בצידו וללא הסדרים, מתקשה ליצר שינוי מציאות יציבה. זה קרה לאחר שהמחיר היה כל כך גבוה עד שהחברה הגיעה לקצה יכולת ההכלה ומסגור השיח החל להשתנות.
בסיפור שלנו יתכן כי אנו רואים כיום, לאור המחירים הבלתי נסבלים, הכרה כלשהי ב"מבוי סתום כואב באופן הדדי". אך תכנית דיפלומטית לבדה לא תביא שינוי מעמיק. הבנה שכזו צריכה להוביל לעיסוק אסטרטגי מעמיק באפשרויות עתידיות של הסכסוך בין ישראל, שכניה הפלסטינים והעולם הערבי, והסתכלות על עתיד של הסדרים אזוריים.
תובנה נוספת מאתגרת את התפיסה הרווחת לפיה המרכיב הדתי בסכסוכים מהווה רק זרז להקצנה. המחקר מוכיח שזה לא חייב להיות כך, ומדגים דווקא את החשיבות של הדת בקידום מציאות לא אלימה. במקרים שנחקרו, להנהגות דתיות היה תפקיד מרכזי בדרך לסיום סכסוכים. ערכים של הכרה, פיוס וסליחה המשותפים לדתות רבות שימשו כגשר אמוני ופתיחות לשיח בין יריבים. הכללת קבוצות דתיות כחלק מתהליכי שינוי אפשרה ייצוג של האינטרסים החומריים והצרכים הרוחניים שלהן.
באזורנו, לא מעט גורמים דתיים רואים בערכים המשותפים ובנקודות ההשקה בין האסלם ליהדות פוטנציאל לשיח מגשר, אך אלו עדיין לא תופסים נתח משמעותי, לא בשיח הציבורי ולא במגעים המדיניים. בהקשר זה בולטת היעדרותם של גדולי רבני ישראל מהפורומים הדיפלומטיים. שוו בנפשכם שבצוותי המו"מ בדוחה, או בפסגה מדינית בין ישראל וסוריה היו יושבים גם גדולי הדור, הרבניים והאימאמים משני הצדדים. אם ללמוד מסכסוכים דומים, נוכחותם - באופן ישיר או עקיף - לא רק שלא תלבה את האש, אלא תקדם הבנה מתוך דיאלוג דתי ערכי עמוק. ואכן, אחת הנקודות בתכנית הנוכחית של טראמפ מדגישה את הצורך בדיאלוג בין-דתי כחלק אינטגרלי מתהליכים מדיניים.
דרוש אומץ רב לבקש להאמין שאפשר גם אחרת ולייצר חשיבה חדשה. נדמה שההתבוננות בכך שזה קרה בעולם, שהבשורה הגיעה מכיוונים שלא חשבו עליהם קודם - יש בה כדי לעודד אותנו במסע של חיפוש, אף על פי כן ולמרות הכל.
התרעות פיקוד העורף