יש מי שממהרים להכריז על “כישלון החינוך החילוני”, אחרים רואים נסיגה מערכים ליברליים, ויש המנצלים את הרגע כדי להעמיק את השסע. במקום לשאול מה נכון לילדים, מה מועיל ללמידה ואיך מיישמים מדיניות באופן חכם ומדורג, נשאב הדיון לשאלות של "ניצחון" ו"הפסד".
הטלפון הנייד החכם הוא כלי רב־עוצמה, הפותח עולמות של ידע, תקשורת ויצירה, אך הוא גם מציף, מסיח את הדעת ומקשה על ריכוז, יצירת קשר אנושי ולמידה רציפה. זו אינה עמדה אידיאולוגית כי אם עובדה מחקרית. מורים מדווחים על פגיעה בקשב, הורים מתארים התמכרות, ותלמידים עצמם לא פעם מודים שקשה להם להתנתק. במציאות הזו, הצבת גבולות אינה "חזרה אחורה", אלא ניסיון לאזן בין טכנולוגיה לאנושיות.
גם תגובת מועצת התלמידים והנוער הארצית משקפת את הבלבול. הברכה על האיסור ביסודי, לצד הדרישה שלא להחילו בחטיבות הביניים ובתיכונים, מבטאות הכרה בנזק, אך דחייה של ההתמודדות.
באותה נשימה שבה הסלולרי מוגדר מזיק, הוא מוצג בגילים מאוחרים יותר כ"חלק אינטגרלי מההתפתחות האישית" – לא מתוך תפיסה מדעית, אלא מכוח הרגל ורוח הזמן. זהו סימפטום למערכת שמתקשה להציב גבול ערכי ברור, ומעדיפה לנהל משא ומתן עם המסך במקום להכריע מהו תפקידה החינוכי.
בסופו של דבר, השאלה האמיתית פשוטה בהרבה מכל הרעש סביבה: איך יוצרים בתי ספר שבהם תלמידים יכולים להתרכז, להעמיק, לפגוש זה את זה ולגדול כבני אדם סקרנים ואחראים. אם הטלפון פוגע בכך, ראוי להציב לו גבולות. ואם לא, יש לשלבו בחוכמה. זו אינה שאלה של מחנה, אלא של אחריות. המהומה הנוכחית היא תמרור אזהרה: לא על הטלפונים, אלא על מצב השיח. חברה שנמצאת במלחמה פנימית מתמדת מתקשה להגן על הדבר החשוב ביותר שלה: הדור הבא.
התרעות פיקוד העורף