טורקיה, מצידה, רואה בצפון סוריה אזור חיץ חיוני, בעיקר מול הכורדים, ופועלת משיקוליה הביטחוניים. ארצות הברית שומרת על נוכחות מינימלית בסוריה, בעיקר כדי למנוע התחזקות של דאע"ש וחזרה של איראן. אירופה עייפה, מתמקדת בפליטים שמהווים איום ממשי ומיידי על היבשת, ואינה ממהרת להשקיע בשיקום סוריה ללא רפורמות עמוקות. בעתיד הקרוב סוריה תישאר מדינה חלשה המנוהלת מבחוץ. בטווח הרחוק, רק שילוב של הסדרה אזורית, נסיגה איראנית הדרגתית ופתיחת שערים כלכליים, בעיקר דרך מדינות ערב המתונות, עשוי לייצר יציבות חלקית.
אם סוריה איבדה ריבונות במלחמה, לבנון איבדה אותה מבפנים. חיזבאללה איננו “מדינה בתוך מדינה” – הוא המדינה. המערכת הפוליטית בלבנון משותקת, הכלכלה קרסה והציבור איבד אמון בהנהגה. איראן רואה בלבנון נכס אסטרטגי, אך גם נטל. חיזבאללה מורתע מישראל, מבין שמלחמה כוללת עלולה להביא לחורבנו המוחלט. וישראל משדרת מסר ברור: כל הסלמה תוביל לפגיעה אנושה בתשתיות לבנון, לא רק בארגון.
ארצות הברית ואירופה מנסות לשמר את לבנון מעל קו הקריסה, אך מסרבות להזרים אליה כספים ללא רפורמות, שאינן אפשריות כל עוד חיזבאללה שולט. סעודיה, שבעבר הייתה פטרון מרכזי, התרחקה, אבל עשויה לחזור אם תזהה היחלשות איראנית וחלון הזדמנויות. בעתיד הקרוב, לבנון צפויה להמשיך לדשדש: לא מלחמה, לא שיקום. כאוס מנוהל. בטווח הרחוק יותר, שינוי אמיתי ייתכן רק אם ייווצר לחץ אזורי ובינלאומי מתואם שיציב אלטרנטיבה לחיזבאללה.
סוריה ולבנון הן מראה של המזרח התיכון החדש: פחות אידיאולוגיה, יותר אינטרסים. פחות מדינות חזקות, יותר שחקנים חיצוניים. היציבות, אם תגיע, לא תיראה כמו שלום – אלא כמו סדר חדש, קר, מחושב ושברירי שיידרש למבחנים לא פשוטים. השאלה אינה אם איראן תיסוג, אלא אם העולם ידע לנצל את הרגע שבו כוחה נסדק לפני שהכאוס ישתלט מחדש.
התרעות פיקוד העורף