יש תחום אחד במדעי הרוח שבו אין שום צורך להמר משום שתוצאות המחקר ברורות מראש: ההיסטוריה חוזרת, ותחזור על עצמה. שוב ושוב ושוב. זה מדויק יותר כשעוסקים באנטישמיות. היא מתפוצצת עוד פעם, בדיוק כשם שקרה בעבר, באותה נוסחה.
שנאת היהודים מעולם לא נעלמה. מבחינה היסטורית היא מתקיימת כל הזמן, רציפה כמעט לגמרי. מדי פעם החליפה צבעים, סיסמאות ואריזות. סחורה עתיקה, מתועבת ומוכרת. בעבר הופיעה לצד תיאולוגיה דתית אפלה ועלילות דם, אחר כך עם מדים חומים ודגלים אדומים. כיום היא עטופה בסיסמאות של "זכויות אדם", "דה-קולוניזציה", "אינתיפאדה גלובלית" ו"צדק חברתי" - וזה הכי מסוכן. בליל אקדמי-פרוגרסיבי-פרו-פלסטיני, ווקי לכאורה, שמסתיים באותו מקום: אנטישמיות.
המסר שהועבר היה ברור: מותר לתומכי חמאס לעשות הכל. הם בעלי הבית. כפועל יוצא, הדם היהודי הופקר. הפחד להכעיס את הרחוב הפרוגרסיבי-מוסלמי, את הבוחרים היקרים מפז, כוח אלקטורלי לא מבוטל, אלה שיוצאים מיד לפעולה אלימה ברחובות כשמשהו מעצבן אותם וקשה להתמודד איתם, היה גדול מהמחויבות להגן על אזרחים יהודים.
כדי לרצות את האספסוף הזה, ראש ממשלת אוסטרליה נמנע מלדכא את המפגינים. חנופה פוליטית הפכה למדיניות. ככל שהרפה את האחיזה, כך הפכו האנטישמים לנועזים וחצופים יותר. איזו טיפשות. השיא הגיע כשהכיר במדינה פלסטינית. כשמעניקים לרוצחי 7 באוקטובר מתנה נדיבה בעבור הטבח, השלב הבא כבר ברור, והוא לא פיוס והכרת התודה.
במקומות לא מעטים בעולם יושבים ראשי מדינות שהם רכיכות אופורטוניסטיות. מנהיגים נטולי אומץ. כשקודקודים רוקדים לפי עוצמת הווליום ברחוב, היהודים היו ויהיו תמיד הראשונים להירמס. לשלם את המחיר. אירופה כבר שם. מצניעים את אירועי הכריסמס, החג הכי גדול ושמח בתרבות הנוצרית, כדי לא להרגיז את המיעוט, שהפך לאט-לאט לקולני ומאיים. רב-תרבותיות שהתפכחה והייתה לכפייה.
יש כאן מהלך שמוכר ודאי לכל חובב היסטוריה בסיסית. זה תמיד מתחיל ביהודים. תמיד. אחר כך הגיע תורם של האחרים: להט"ב, מתנגדים, מקומיים וכל מי שלא התאים לאידיאולוגיה של הקיצונים. הפעם אלה מוסלמים קיצוניים. זה כל כך דומה למה שהתרחש לפני מאה שנים שזה מפחיד. גם אז, כמו היום, היהודים היו ונשארו הסמן. הקנרית במכרה. מי שיתעלם מהצרחה, שלא יתפלא כשהכל יקרוס.
התרעות פיקוד העורף