שנים של חיים בקצב גבוה בישראל שכללו אצלי את היכולת לחמוק מהתרעות פאניקה. ברגע שהנורה האדומה אצלי נדלקת, אני יודעת שזה האות לכבות את הטלוויזיה ולהפסיק לרפרש. כמי שעובדת בתקשורת, אני נוטה לזהות בקלות את הרגע שבו ידיעה הופכת לקליקבייט, כשגשם הופך לסופה או כשכל גל חום הוא הקיצוני ביותר שהיה בשנים האחרונות. אני מודה שנמאס לי ממי שמשתף פעולה עם פסטיבלי ההיסטריה. בין שזו שפעת ובין שאלה מזג אוויר או קצב ההתחמשות "המהיר ביותר בהיסטוריה" של איראן. באמת שנמאס לי מסוכני הכאוס ומפמפמי החרדה, מי שלא הספיקו לו די והותר אסונות.
יש משהו בירושלים שקוסם לי. אני מתרגשת אפילו מהפקק המעצבן בכניסה לעיר. כשהרכבת המהירה נכנסת למנהרה, היא מזכירה לי מעבר סודי לנרניה. אפילו המדרגות הנעות שמוציאות את הנוסעים מפיר המנהרה אל העיר, נראות כלקוחות מסרט שהוא ספק פנטזיה ספק סרט אסונות, הכל כמובן בעיני המתבונן. העיר הזאת ללא ספק דורשת כניסה דרמטית. אף שהיא חפורה ומפורקת מכל פינה, ואף שבסופי שבוע ירושלים נראית כמו עיר רפאים, היא עדיין אגדית.
אני לא שוללת שהעברתי איזה גלגול אחד בירושלים, אולי זה יכול להסביר את המשיכה הבלתי מוסברת שיש לי לאזור העיר העתיקה, משיכה שאינה קשורה כלל לדת. אבל כמו שאמר לי נהג המונית החילוני שלקח אותי מהרכבת למלון, מקפיד לציין על המונית שלו שהוא לא עובד בשבת: "יש פה קסם". ואחר כך הוסיף במין הבטחה: "עוד כמה שנים, אחרי שיסיימו לחפור בה, היא תהיה מדהימה. בחיים לא הייתי עוזב אותה, גם אם לאנשים כמוני כמעט אין בה מקום". היה לי ברור על מה הוא מדבר. לא שאלתי ורק הנהנתי בתגובה למה שלא ידעתי באותה הנסיעה, שיהפוך ללקח המרכזי בסוף השבוע הזה.
בסוף השבוע הזה פגשתי רק אנשים שהם לא "כמוני". הדבר המשותף היחידי בינינו היה שאף אחד מאיתנו לא חשש מההתרעות על הסופה ולא חשבנו לרגע לבטל את הגעתנו לחופשה, גם אם עבור חלק מאיתנו הדרך הייתה מאתגרת יותר. תמימות דעים כזו של "זה בסך הכל גשם". סופה אחת יצרה אחדות כל כך חזקה, עד שהשמש שאני אוהבת ושבצבצה למחרת בבוקר, קצת קלקלה לרגע את האווירה.
בלי קשר למזג האוויר, בסוף השבוע הזה קיבלתי עוד הוכחה לכך שלא צריך להימנע מדיבורים על פוליטיקה רק כדי לא לריב. הבנתי שאם מוציאים אנשים מהמעגל שבו הם לכודים, מהשגרה ומהתגובות האוטומטיות שכולנו רגילים לשלוף בצורה שיטתית, אפשר לדבר על פוליטיקה ועל דת ועל ענייני השעה הנפיצים ועדיין למוסס את החומות הבין-אישיות. עושים את זה כשמראש מסכימים לא להסכים.
רגע לפני הצ'ק אאוט מהמלון חשבתי שאני צריכה לבדוק מתי הטיסה. אחר כך נזכרתי איפה אני ובדקתי אם יש רכבות במוצ"ש ומתי נוכל לרדת ארבע קומות לתוך פיר תהום אימתני כדי לעלות על הרכבת המהירה לתל אביב, כנראה כלי התחבורה הכי משוכלל שנוצר בארץ. בסוף חזרנו במונית, בכל זאת, אנחנו בישראל ומערכת התחבורה הציבורית מאתגרת. עלינו על כביש 1, בציפייה לדעת אם ההבטחות של החזאים התממשו וביירון סחפה את תל אביב כמו מאהב לטיני ואם הבית שלנו נשאר עומד.
התרעות פיקוד העורף